racavedigger.com
Daily insights on Bitcoin and crypto markets
  • Facebook
  • Pinterest
  • Home
  • News

האם ליום האחרון עלי אדמות יש סיפור

Νίσα

היום האחרון על כדור הארץ

הייתי מכוסה מכדי לדבר. היא העיפה מבט על כתפה, במגרש הריק מאחוריה.

האם ליום האחרון עלי אדמות יש סיפור

עודכן אחרון: 49d

כבר שמע את החדשות האחרונות? למשחק יש סיפור עלילה עולמי! תראה מיד כפתור חדש בפינה השמאלית העליונה של המסך:

זה בסדר, אל תפחד את עצמך, לחץ עליו. כרגע, רק מעשה 1 זמין במשחק, מעשים הבאים (כמו גם כמה קטעים אחרים, “בונקרים צבאיים”, בפרט) יופיעו בעתיד הלא רחוק.

כדי להתחיל את המשימה הראשונה, עליך להיות ברדיו בבסיס שלך. מעשים הם תוכן קבוע שאינו קשור לעונות. מה שאומר שאתה יכול להתחיל, להמשיך או להשלים משימות אלה בכל עת. אין גבולות.

העין המאומנת של ניצול מנוסה תבחין בקרוב בתגמולים החדשים. אלה ניתנים להשלמת המשימות של המעשה, ואז עוברים לסעיף “תיבת הדואר הנכנס”, כמו שאתה טוען אותם. תבחין גם שחלק מהתגמולים מוסתרים מאחורי גישה פרימיום. כאמור, פרקי “הסיפורים” אינם קשורים לעונות. לכן יש לרכוש גישה פרימיום למשאבים נוספים בנפרד, באותה כרטיסייה עם תגמולים של המעשה, ולא בכרטיסייה עם העונה.

היום האחרון על כדור הארץ

היום האחרון על כדור הארץ

מהסופר עטור הפרסים של מוזיקה דרך הרצפה וכן בית מודל, אוסף סיפורים מרתק ומרגש עמוק של סופר “באופן לא מסודר עם שברון הלב והאבסורד של החיים הביתיים” (לוס אנג’לס טיימס).

ילד על קצה גיל ההתבגרות חושש שאמו עשויה להיות רובוט; אישה מדוכאת פסיכולוגית מופקדת על לקיחת אחייניתה ואחיינית הטריק או הטיפול; אבא סרב מביא את תינוקו למסיבה מגונה; ילד מתבגר מנסה למנוע מאמו להירדם של כלבי אביו המנוכרים. החל ממחנה אומנויות לנוער ועד סיבוב ההופעות של להקת הפאנק המזדקנת, מתוך עתיד דיסטופי בו הורים כבר לא קיימים ועד חנות ספרים עצמאית להפליא, היום האחרון על כדור הארץ מסתובב סביב המערכת המורכבת ללא סוף, לעתים קרובות סוריאליסטית שהיא משפחה.

אריק פוצ’נר, שנאמר כ”מחונן טכני ותובנה רגשית “(סקירת הספרים של ניו יורק טיימס), ומישהו ש”שים את כַּתָבָה בחזרה בסיפור קצר “(כרוניקה של סן פרנסיסקו), מספקת אוסף מקורי להפליא ובלתי נשכח לחלוטין שמעורר גם את הקומדיה וגם את הטרגדיה של המאמץ לכל החיים שלנו להגיע לגיל.

קטע

היום האחרון על כדור הארץ גזע x
זה היה קיץ הציקדות. הם היו חיים מתחת לאדמה במשך שבע עשרה שנה, אבל עכשיו הם התנהלו מהאדמה וטיפסו על העצים ובקטבי הטלפון, השתחררו מגופם וכנפיים הנבטות. הם השאירו את עצמם הזקנים נאחזים בענפים, כמו העתקים זכוכית מושלמים. נראה, כך נראה, האלונים הקדומים מבעבעו ותרכפו והפכו לגידולים עצומים של אלמוגים. כלבים השתגעו, חפרו בעפר ומבלבלים נימפות לבנות על ידי העשרות. המדרכות נצצו כמו נחלים. אספנו פגזים בחולצות שלנו ויצרנו שרשראות שלבשנו כמו רופאי מכשפות. הכנפיים היו דברים מדהימים, וורדים ועדינים כמו של פיות, וקצמנו אותם מגוויות או שלפנו אותם מציקדות דוממות כדי להפחיד בנות. החרקים כמעט ולא טסו, אך שכנתנו, גברת. פלנקי, סירבה לעזוב את הבית בלי המטריה שלה, רצה לרכב כשראשה הורד, כאילו נדלק בגשם.

זה היה בגילפורד, קטע עשיר בבולטימור, בו הקיצים בדרך כלל מורכבים מבדמינטון ומגע בכדורגל ברחוב ובקרים כבושים אינסופיים של הבלוף של עיוורון בבריכה. היינו רצים הביתה כל יום עבור Blts. הדבר המוזר ביותר שקרה היה המחבט מדי פעם בתוך הבית.

אבל עכשיו רעש הציקדה היה כל כך מחריש אוזניים שהיינו צריכים לצעוק אחד על השני כדי להישמע. בחוץ זה היה כמו רכבת שואגת על ידי. החרקים עצמם היו שחורים ומכוערים, עם עיניים כתומות חרוזות שנראו כמו ביצי דגים. בכל מקום – בעצים, על זרבוביות מרזב, על שטר הכובע של מישהו – נראה שהם גדלים ראשים שנייה. לקח לנו זמן להבין מה קורה. הם הידקו את עצמם יחד, כנפיים מכוונות, כך שלא תוכלו לדעת היכן הסתיים באג אחד והשני התחיל.

“דפוק,” צעק סטפנו ג’ורדנו. הוא היה בן שלוש עשרה, מבוגר ממני שנה וסמכות על סקס. הציקדות הוחלפו יחד על אדן החלון מחוץ לחדר השינה שלו. כולנו התכנסנו.

“זה מה שאבא שלי אמר. הזכר נפטר מיד אחרי, והנקבה מניחה את ביציה בעץ.”

היינו סקפטיים עד שראינו שזה קורה: ההתנתקות האיטית, ואז זה שזייף איפשהו בזמן שהשני נשאר על אדן החלון. כעבור זמן מה זה נפל על האדמה ורגליה הקטנות החלו להתכרבל. מעולם לא ממש צפיתי במשהו מת לפני. זה היה איטי ומוקדני וסוג של חשיפה. המשכתי לחשוב איך הבאג היה מבוגר ממני, ובכל זאת רק התחלתי לראות את העולם במשך כמה ימים.

באמצע הרעש והכאוס…

נקודות מפתח:

  1. למשחק היום האחרון על כדור הארץ יש סיפור עלילה גלובלי עם מספר מעשים ופרקים.
  2. כעת ניתן להשיג מעשה 1, עם עוד מעשים וקטעים שיש להוסיף בעתיד.
  3. אתה צריך רדיו בבסיס שלך כדי להתחיל במשימה הראשונה.
  4. מעשים הם תוכן קבוע וניתן להתחיל בהם, להמשיך או להשלים אותו בכל עת.
  5. אין גבולות להשלמת משימות המעשים.
  6. השלמה מוצלחת של משימות ACT מתגמלת אותך עם פריטים שניתן לתבוע בסעיף “תיבת הדואר הנכנס”.
  7. חלק מהתגמולים עשויים להיות מוסתרים מאחורי גישה פרימיום, שצריך לרכוש בנפרד.
  8. המשחק אינו קשור לעונות, ולכן גישה פרימיום נפרדת מתגמולים בעונה.
  9. היום האחרון על כדור הארץ הוא אוסף סיפורים של אריק פוצ’ר הבוחן את המורכבות של חיי המשפחה.
  10. הסיפורים נעים בין מחנה לאמנויות נוער לעתיד דיסטופי ללא הורים.

שאלות:

  1. מה היום האחרון על כדור הארץ? היום האחרון על כדור הארץ הוא משחק עם סיפור עלילתי גלובלי.
  2. כמה מעשים זמינים כרגע במשחק? רק מעשה 1 זמין כרגע.
  3. מה אתה צריך כדי להתחיל במשימה הראשונה? אתה צריך רדיו בבסיס שלך.
  4. הם מעשים הקשורים לעונות? לא, מעשים הם תוכן קבוע ואינם קשורים לעונות.
  5. מה קורה כשאתה משלים את המשימות של מעשה? אתה מקבל תגמולים שניתן לתבוע בסעיף “תיבת הדואר הנכנס”.
  6. כולם תגמולים בסעיף “תיבת הדואר הנכנס” בחינם? חלק מהתגמולים עשויים להיות מוסתרים מאחורי גישה פרימיום, הדורשת רכישה נפרדת.
  7. היכן תוכלו לרכוש גישה פרימיום? ניתן לרכוש גישה פרימיום באותה כרטיסייה כמו תגמולים של ה- ACT, ולא הלשונית עם תגמולים העונה.
  8. שהוא המחבר של היום האחרון על כדור הארץ? היום האחרון על כדור הארץ הוא אוסף סיפורים של אריק פוצ’ר.
  9. מה הם כמה מהנושאים שנחקרו ביום האחרון על כדור הארץ? הסיפורים סובבים סביב המורכבות של חיי המשפחה ונעים בין מחנות לאמנויות נוער ועד עתיד דיסטופי.
  10. מה הטון של היום האחרון על כדור הארץ? הסיפורים הם תובנים רגשית ולעתים קרובות משלבים קומדיה וטרגדיה.

היום האחרון על כדור הארץ

הייתי מכוסה מכדי לדבר. היא העיפה מבט על כתפה, במגרש הריק מאחוריה.

האם ליום האחרון עלי אדמות יש סיפור

עודכן אחרון: 49d

כבר שמע את החדשות האחרונות? למשחק יש סיפור עלילה עולמי! אתה’אני רואה מיד כפתור חדש בפינה השמאלית העליונה של המסך:

זֶה’בסדר, דון’לא תפחד את עצמך, לחץ על זה. כרגע, רק מעשה 1 זמין במשחק, מעשים הבאים (כמו גם כמה קטעים אחרים, “בונקרים צבאיים”, בפרט) יופיעו בעתיד הלא רחוק.

כדי להתחיל את המשימה הראשונה, עליך להיות ברדיו בבסיס שלך. מעשים הם תוכן קבוע שאינו קשור לעונות. מה שאומר שאתה יכול להתחיל, להמשיך או להשלים משימות אלה בכל עת. אין גבולות.

העין המאומנת של ניצול מנוסה תבחין בקרוב בתגמולים החדשים. אלה ניתנים להשלמת המשימות של המעשה, ואז עוברים לסעיף “תיבת הדואר הנכנס”, כמו שאתה טוען אותם. אתה’אני גם שם לב שחלק מהתגמולים מוסתרים מאחורי גישה פרימיום. כאמור, פרקי “הסיפורים” אינם קשורים לעונות. לכן יש לרכוש גישה פרימיום למשאבים נוספים בנפרד, באותה כרטיסייה עם תגמולים של המעשה, ולא בכרטיסייה עם העונה.

היום האחרון על כדור הארץ

היום האחרון על כדור הארץ

מהסופר עטור הפרסים של מוזיקה דרך הרצפה וכן בית מודל, אוסף סיפורים מרתק ומרגש עמוק על ידי סופר “באופן לא מתאים עם שברון הלב ואבסורד של החיים הביתיים” ((לוס אנג’לס טיימס).

ילד על קצה גיל ההתבגרות חושש שאמו עשויה להיות רובוט; אישה מדוכאת פסיכולוגית מופקדת על לקיחת אחייניתה ואחיינית הטריק או הטיפול; אבא סרב מביא את תינוקו למסיבה מגונה; ילד מתבגר מנסה למנוע מאמו להניח את אביו המנוכר’הכלבים לישון. החל ממחנה אומנויות נוער ועד להקת פאנק מזדקנת’סיור מפגשים, מתוך עתיד דיסטופי בו הורים כבר לא קיימים לחנות ספרים עצמאית באכזריות, היום האחרון על כדור הארץ מסתובב סביב המערכת המורכבת ללא סוף, לעתים קרובות סוריאליסטית שהיא משפחה.

אריק פוצ’נר, נשאף כמו “מחונן טכני ותובנה רגשית” ((סקירת הספרים של ניו יורק טיימס), ומישהו ש “שם את כַּתָבָה חזרה בסיפור קצר” ((כרוניקה של סן פרנסיסקו), מספקת אוסף מקורי להפליא ובלתי נשכח לחלוטין שמעורר גם את הקומדיה וגם את הטרגדיה של המאמץ לכל החיים שלנו להגיע לגיל.

קטע

היום האחרון על כדור הארץ גזע x
זה היה קיץ הציקדות. הֵם’D גרים מתחת לאדמה במשך שבע עשרה שנה, אך כעת הם התנהלו מהאדמה וטיפסו על העצים ובקטבי הטלפון, השתחררו מגופם וכנפיים הנבטות. הם השאירו את עצמם הזקנים נאחזים בענפים, כמו העתקים זכוכית מושלמים. נראה, כך נראה, האלונים הקדומים מבעבעו ותרכפו והפכו לגידולים עצומים של אלמוגים. כלבים השתגעו, חפרו בעפר ומבלבלים נימפות לבנות על ידי העשרות. המדרכות נצצו כמו נחלים. אספנו פגזים בחולצות שלנו ויצרנו שרשראות שלבשנו כמו רופאי מכשפות. הכנפיים היו דברים מדהימים, רודים ועדינים כפיה’S, וקצרנו אותם מגוויות או שלפנו אותם מציקדות דוממות כדי להפחיד בנות. החרקים כמעט ולא טסו, אך שכנתנו, גברת. פלנקי, סירבה לעזוב את הבית בלי המטריה שלה, רצה לרכב כשראשה הורד, כאילו נדלק בגשם.

זה היה בגילפורד, קטע עשיר בבולטימור, בו הקיצים בדרך כלל מורכבים מבדמינטון ומגע בכדורגל ברחוב ובקבוקים כבושים אינסופיים של עיוור’S Bluff בבריכה. אָנוּ’D רץ הביתה כל יום עבור Blts. הדבר המוזר ביותר שקרה היה המחבט מדי פעם בתוך הבית.

אבל עכשיו רעש הציקדה היה כל כך מחריש אוזניים שהיינו צריכים לצעוק אחד על השני כדי להישמע. בחוץ זה היה כמו רכבת שואגת על ידי. החרקים עצמם היו שחורים ומכוערים, עם עיניים כתומות חרוזות שנראו כמו ביצי דגים. בכל מקום – בעצים, על זרבובי מרזב, על חשבון מישהו’כובע – נראה שהם מגדלים ראשים שנייה. לקח לנו זמן להבין מה קורה. הם הידקו את עצמם יחד, כנפיים מכוונות, כך שלא תוכלו’לא תגיד לאן הסתיים באג אחד והשני התחיל.

“הַברָגָה,” סטפנו ג’ורדנו צעק. הוא היה בן שלוש עשרה, מבוגר ממני שנה וסמכות על סקס. הציקדות הוחלפו יחד על אדן החלון מחוץ לחדר השינה שלו. כולנו התכנסנו.

“זֶה’מה שאבא שלי אמר. הזכר נפטר מיד אחרי, והנקבה מניחה את ביציה בעץ.”

היינו סקפטיים עד שראינו שזה קורה: ההתנתקות האיטית, ואז זה שזייף איפשהו בזמן שהשני נשאר על אדן החלון. כעבור זמן מה זה נפל על האדמה ורגליה הקטנות החלו להתכרבל. מעולם לא ממש צפיתי במשהו מת לפני. זה היה איטי ומוקדני וסוג של חשיפה. המשכתי לחשוב איך הבאג היה מבוגר ממני, ובכל זאת רק התחלתי לראות את העולם במשך כמה ימים.

באמצע הרעש והתוהו ובוהו של הציקדות באותו קיץ עברה משפחה חדשה לשכונה שלנו. הֵם’D בא מקליפורניה, שמענו, ואני יכול’תאר לעצמך מה הם בטח חשבו על הבית החדש שלהם. התבוננו מהאופניים שלנו כשהמובילים פרקו את חפציהם, מתפשטים דרך פגזי הציקדה לרגליים. זה היה לח אומלל, ורהיטים המשיכו להחליק מההובלות’ ידיים. אחד מהם, מקלל בשפה זרה, השליך כדור טניס לעץ המייפל בחצר הקדמית, ולרגע השמיים היו כמו פופפרן פופר שמסתחרר עם באגים.

למחרת אמא שלי אפתה כמה בראוניז, והלכתי איתה מתחת לאלונים הזמזומים המטורפים. הבית שעברו שכנינו החדשים היה ויקטוריאני ישן, קטן משלנו, עם מרפסת קדמית מתקלפת וחלונות גבלים שצצים מהגג. הבעלים הקודם, גברת. חורפים, נפטרה כמה שנים לפני כן והורישה אותו לבתה היחידה, אשר’D תן לזה להתפנה לפני שתחליט לנוע לעצמה. בזמן שהוא היה ריק הבית הפך לנושא המועדף על אמי, שאהבה לשער איך הוא נראה בפנים. בדרך כלל אישה מקסימה וחמלה, היא התעניינה באדמה בהידרדרותם של אנשים אחרים’בתים. מה, התפלל, תגיד, עשו את המוריסונים למטבח שלהם? היא’ד תשאל בארוחת הערב, משהה על נבטי בריסל שלה, או, הסייגלרים באמת נתנו לגינה שלהם ללכת לסיר.

היא צלצלה בפעמון, וגברת. חורפים’S הבת ענתה לדלת, לבושה בטוניקה עם פייזלי קטנים עליה, הריסים הארוכים הארוכים שלה נראים כדאונים זה לזה לרגע כשהיא מצמצה אותנו. היא נראתה, חשבתי, כמו סוג האישה שמפלצת קולנוע עשויה לחטוף מהקהל. בגיל שלושים וחמש אמי הייתה אחד ההורים הצעירים יותר, אבל לראות אותה מברכת את שכנתנו החדשה הרגשתי בפעם הראשונה שהיא זקנה. האישה הציגה את עצמה – קרן ג’נינגס הייתה שמה – ובהה על פנינו על קרח של ציקדות תלויות מאלון סמוך.

אמי עשתה פנים. “מחריד, ארון’הם?”

“אה, אני לא’לא יודע. משהו מדהים בהם, דון’אתה חושב?” גברת. ג’נינגס עצמה את עיניה לרגע, כאילו האזנה לעצים. “הם בהחלט הופכים את חייך, אממ, מקראיים.”

אמא שלי ניסתה לחייך אליה ולהציץ לבית באותו זמן. מעולם לא שמעתי מישהו’אם מדברת כך לפני כן, תאר מכת חרקים כמו “מהמם.” ריגוש התנודד דרכי. כשעברתי מתחת לאמי’יד, ילד שהסתכל בערך בגילי הגיע לדלת עם משהו שזכה לשפתיו. סיגריה. גזרי טבק קטנים שנמצאו מהקצה המקומט. אמי הפסיקה לחתוך את צווארה לראות בפנים ולקחה צעד אחורה.

“זה ג’יי ג’יי,” גברת. אמר ג’נינגס.

“ז’ולס,” היא אמרה, מגלגלת את עיניה.

אמא שלי בוהה בילד’שפתיים. “מאיפה השגת את הסיגריה הזו?”

“אני’M לא בפועל לעשן,” הוא אמר בלי לקחת את זה מפיו.

“זה’רק בשביל הכיף,” גברת. אמר ג’נינגס. “במקרה שלו, לפחות. אני’m בתוכו עד הסוף.”

הילד שלף את הסיגריה משפתיו וקשר אותה מאחורי אוזנו. לא אהבתי את המראה שלו. היו לו נמשים כמוני, אלא שהוא היה רזה ומטורף ושיער ולבש מכנסיים ארוכים-קורדורויס-באמצע הקיץ. בנוסף היה לו משהו לא בסדר בעינו. לאחד מתלמידיו היה קו שחור שדפד ממנו, כמו יד שעון תקועה בשש o’שָׁעוֹן. הוא תפס אותי בוהה בזה, אני חושב, כי הוא פנה וחזר לבית. זה נראה לי בלתי אפשרי שהילד הפריקי הזה ואמא מדהימה היו קשורים.

אמי היססה כשגברת. ג’נינגס הזמין אותנו לקפה, אבל הסקרנות שלה קיבלה את המיטב ממנה והלכתי אחריה לג’נינגסס’ בית, שעדיין היה מרופד בתיבות. היו ציורים בכל מקום, נשענים על כמה מהרהיטים המוזרים ביותר שאני’D נראה אי פעם. כיסא אחד נראה כמו חבורה של מוטות וילון עם רצועת מחבוא מנוקד חום נמתח עליהם, כאילו מטורף ניסה להכין טרמפולינה מתוך פרה. אני יכול’לא להתנגד לגעת בו כשעברתי. גברת. ג’נינגס לקח את הבראוניז מאמי ושירת אותם על צלחות שלא’T התאמה, יחד עם משהו שנראה כמו קוביות קרח מגולגלות באבקה ורודה. “רחת לוקום,” היא התקשרה לקוביות, והסבירה איך היא’ד ‘הזמין אותם מחנות בכפר המזרחי. אני לא’לא יודע מה היה הכפר המזרחי, אבל אמא שלי’הביטוי אמר שזה מקום שהיא לא עשתה זאת’לא לדאוג.

לעיסה על קוביה, שהעידנות שלה הפתיעה אותי, שוטטתי לציור שנשען על הקיר הרחוק, סצנת מדבר מוזרה עם יער מעגלי באמצע זה מוקף בגדר. בחזית, שנמתח לכיוון היער, היה חיה שלא עשיתי זאת’לא לזהות. זה היה מוזר ונורא למראה, משהו כמו זברה חסרת שיער אבל עם ראשו נבט אנכית מצווארו וקצת פה ראשוני. זה לא עשה’לא אוזניים. במבט מקרוב, ראיתי שהפתח ליער ממוסגר על ידי זוג רגליים נשיות עצומות, התפשט כמו דלתות הענק של שער.

“זֶה’ציור המין,” ז’ול אמר לי, בודק לראות שאנחנו מחוץ לאוזן.

“ראה, זה’זה פין ענק. וזה’זה אמור להיות נרתיק. זה’סוריאליסטית. אחד מאבא שלי’החברים ציירו את זה.”

בדקתי את זה בעניין עמוק יותר. מעל ציור המין, הניצב על המעטפת, היה תצלום ממוסגר של גבר למראה נלהב עם אף שיזוף. זה היה אף גדול, נאה, מהפנט, וכנראה לעתים קרובות נשרף שמש. אין תמונות אבל זה לא נפרק – לפחות מה שיכולתי לראות.

“איפה’אבא שלך?” שאלתי. “בעבודה?”

האופן בו הוא אמר את זה, עיניים נעוצות לרצפה, גרמו לי להפסיק לשאול שאלות. בזמן שאמי עדכנה את גברת. ג’נינגס על השכונה וההיסטוריה של בתיה המתוחזקים בצורה לא טובה, ג’ולס הציע להראות לי את החדר שלו, ואז הפתיע אותי בכך שהוריד אותי במדרגות ארוכות למרתף. נורה השתלבה מהתקרה, מהבהבת לסירוגין כמו ספינה’ג. ז’ול הוביל אותי דרך המרתף הדחוס לחדרו, שהריח צבע טרי. הקישוט היחיד היה פוסטר יחיד, אחת מאותן תמונות חלל של גלקסי אבלום עם צבע, סוג הדברים שדמיינתי שאולי תראו בדרך לחיים שלאחר המוות.

“זֶה’זה הגלקסיה הסיגרית,” אמר ז’ול. “מסיר שמונים ושניים.” הוא נשמע משועמם, כאילו מישהו עם חצי מוח היה יודע מה הגלקסיה הסיגרית. הוא לקח את הסיגריה מאוזנו והצביע אותה בין שתי אצבעות, כמו מישהו בטלוויזיה. “האם אתה מכיר את ה- Multiverse?”

“הרב -גוונים. כמו היקום שלנו הוא רק אחד הטריליונים של יקומים שם בחוץ. ידוע בדרך כלל כפרשנות העולמות הרבים.”

“זֶה’זה טיפש,” אמרתי.

“אבא שלי’S פיזיקאי. היה. הוא סיפר לי הכל על זה.” הוא כיוון את הסיגריה שלו לחזה. “מבחינת הסתברות, שם’זה יקום מקביל שם איפה אתה ואני מדברים עכשיו, בדיוק אותה שיחה, הכל, אבל אתה’מחדש לובש חולצה ירוקה במקום כחול.”

הסתכלתי למטה על החולצה שלי. התחלתי להרגיש קצת מצחיק. אני’D מעולם לא שמע ילד בן שתים עשרה משתמש בביטויים כמו “מבחינת הסתברות” לפני. זה היה 1987, לפני הרשת העולמית, לפני שרעיונות לוני היו נפוצים כמו שהציקדות זמזמו בחוץ. התחלתי להרגיש לכוד מתחת לכדור הארץ.

“האפשרויות ממש אינסופיות,” אמר ז’ול. הוא צמצם את עיניו. “אם אתה’למד לנווט בהם.”

“על מה לעזאזל אתה מדבר?”

“אני’M אומר שהניווט אפשרי.” הוא נשען לתוכי, ופניו היו פתאום מלטפות. “איזו בחורה היית הכי רוצה לזיין?”

המילה הבהילה אותי. היה לי הרושם שזו הייתה הפעם הראשונה שהוא’אי פעם אמר את זה בקול רם. “סוחר פיבי,” אמרתי, ואז מיד התחרטתי על זה. אני לא’לא יודע למה אני’ד ‘הודה בו בפניו – אולי כי אף אחד מעולם לא שאל אותי כל כך בוטה. פיבי הייתה הילדה שחיה מעבר לרחוב. היה לה שיער שחור ארוך שהיא יכלה לעטוף את צווארה כמו פתח וסוגות על שיניה, מה שהשאיר את תקוותי בחיים טראגיים. לפעמים סטפנו ג’ורדנו ואני היינו יורדים למועדון המחבט ומרגלת אותה כששיחקה טניס, בוהה בזריחה הוורודה של תחתוניה כשהיא מתכופפת לחכות להגשה.

“שם’זה יקום שם בחוץ, תאמין או לא, איפה אתה’מסמר מחדש את המוח שלה.”

ז’ול פתח דלת לצד שולחנו וחשף חדר עם כיסא מתקפל בתוכו והרבה מדפי קובייה המובנים בקירות. מרתף שורש, הוא קרא לזה. הוא אמר לי להיכנס פנימה ולשבת. אולי בגלל שהוא’D הרשים אותי מהמילה “זִיוּן,” צייתתי לו. היה סטאש של סיגריות מקומטות למראה על צלחת נייר על הרצפה, כאילו בילה הרבה זמן בישיבה שם לבד לבד.

לא מוקדם יותר ישבתי בכיסא מאשר ז’ול סגר את הדלת. רעשתי את הידית, אבל הוא’D נעל את זה איכשהו וזה לא היה’לא תור.

“תן לי לצאת מכאן!”

“תירגע ונסה ליהנות מהטיול. כמובן שאתה יכול’לא תחשוב על זה כמו נסיעות. יותר כמו צלילה מתחת למים ולחזור למקום אחר.”

“אני’יהרוג אותך!” אמרתי. התחלתי לבעוט בדלת.

“תפסיק לעשות את זה,” הוא אמר בנועם, “או i’יחקת אותך מהאדמה.”

עצרתי. היה חשוך, אבל עיניי הסתגלו אליו ופינות מרתף השורש החלו להפוך את עצמן לקיום. לחצתי את אוזני אל הדלת אבל לא יכולתי’לא לשמוע הרבה מכל דבר, רק זמזום קצב קלוש, מה שדמיינתי להיות שאגת הציקדות בחוץ. אולי זה היה בגלל החושך, או בגלל שהייתי בפנים המקום בו הרעש לא’לא שייך, אבל נראה שהצליל נובע מהמוח שלי. תהיתי אם ז’ול עזב את חדר השינה. אולי הוא’תגיד לכולם שהלכתי הביתה. אני’D להיות נעול במרתף השורש לנצח, ורעב למוות בזמן שהמשטרה סרקה את העיר, נרבבת סוף סוף לערימת עצמות. פרעה פרעה פרעה, הציקדות שרו. כדי לא לפאניקה, עצמתי את עיניי וניסיתי לדמיין מה אני’ד ‘נראה כמו ביקום אחר, כזה שבנות נפלו באורח פלא לרגלי. לא היו לי נמשים בכל זרועותיי. השיער שלי לא יהיה אדום. זה יהיה חום, כמו אחי’S, והייתי לא הייתי’לא יהיה נבוך מהכמה שהייתי חיוור בכל פעם שהייתי צריך להיות עורות במהלך אימון כדורגל.

כשג’ולס פתח את הדלת הוא חייך. זה היה חיוך מוזר, מכורבל סביב הסיגריה שלו כאילו הוא מנסה למנוע מעצמו לאכול אותה. הידיים שלי רעדו. דחפתי אותו חזק ככל שיכולתי והוא שרבר על הרצפה, הסיגריה עפה מפיו, אבל החיוך לא עשה זאת’לא להשאיר את פניו.

באותו ערב בארוחת הערב אמא שלי לא הצליחה’לא תפסיק לדבר על הג’נינגסס’ בַּיִת. היא נראתה מעוניינת במיוחד בסיגריה משתלשלת מג’ולס’הפה, אותה האשימה כולה בגברת. ג’נינגס. בעיניי הסיגריה נראתה הוכחה ייחודית לכך שהילד היה מופרע, אבל לאמי זה היה איכשהו מחובר לציורים ולריהוט הפרה ולצלחות שאינן תואמות. היא תמיד נראתה לי חסרת פחד – פעם, כשקמפנו בקנדה, היא’D הפחיד דוב עם משוט קאנו – אז היה מוזר לשמוע אותה מספרת את הפרטים האלה בצורה כה אובססיבית, להחזיק אותם כמו בוגדני, חוטף דברים.

“והיא הגישה את הממתקים הוורודים הנוראיים האלה,” אמי אמרה, מתעלמת מצלחת בשר בשר מולה. “תענוגות טורקיים. אני יכול’לא עוזר לשים לב שהיא עשתה’לא לאכול כל עצמה.”

נראה שאבא שלי מצידו קיבל את אמי’שיפוט. הוא היה מתמחה בבית החולים ואסיר תודה על כך שאמא שלי אכלת ארוחת ערב כשהיא חזר הביתה, התייחס לכל גלגול של סטרוגנוף או טראציני טורקיה כאילו זה הבואו השני של ישו. הוא’D עוצם את עיניו כשאכל ואומר לה שהיא הכי טובה “שֶׁף” במרילנד. בימי החופש שלו הוא אהב לירות דברים מהשמיים ולהביא אותם הביתה לאמי לנקות. המקפיא שלנו היה נקרופוליס של ציפורים. כשהוא היה’לא יורה דברים, הוא הסתובב איתנו בחצר האחורית או ניסה לשחק לתפוס, למרות שהוא התייחס לזה כמו משחק אבסורדי משעשע שלא היה לו שום עניין אמיתי בו. בסופו של דבר הוא היה נסחף ומוציא את כלבי הציד שלו מהמלונה, שתי עצות גרמניות משוררות קפואות לפסלים רועדים למראה חיה. הוא בילה שעות בהריץ אותם במורד החצר. אבי אולי הרגיש אשם על כך שבילה כל כך הרבה זמן עם הכלבים שלו, או על כל אותם ברווזים ופיזונים שאמי המסכנה נאלצה לכה. לפעמים הוא לחש באוזנה והיא צחקקה באופן שגרם לי לרצות להתיר את הנעליים שלי כדי שאוכל להתמקד בקשירתם שוב. תיאו, אחי הגדול, קרא לתצוגות אלה “התעללות בילדים.” זה היה דבר אחד בפרטיות הבית שלנו אבל די אחר, למשל, משחק אוריולס, שם הם הסתכנו בסיכון לסיים בטלוויזיה. לפעמים אבי היה מסתכל עלינו כשהוא מחמיא לה, ותהיתי למי התצוגות המפוארות האלה נועדו. בפעמים אחרות הוא’הזן אחד משלו “פיצוחים,” כדברי אמי, נסוג למשרדו בעליית הגג ולא מצליח לצאת לארוחת ערב, אבל אנחנו’D בוא לקבל אותם-כמו הריח החמוץ-חמצמצ.

“הוא’עבודה פריקית מוחלטת,” אמרתי, הגדרתי את הנושא בחזרה לג’ולס. הסברתי על עינו ואיך זה נראה כמו שעון קטן.

“נשמע כמו קולובומה של הקשתית,” אבי אמר, זועף. הוא גירד את זקנו, שהחל להיות קצת אפור. “מוטציה שפירה, כנראה. בכל מקרה, מה’עבודה פריקית?”

“אדם בעל כושר נפשי לא נגוע,” תיאו אמר. בגיל ארבע עשרה הוא ראה את עצמו משהו של קשר בין הדורות. הוא לא היה’לא טרח להשתנות לאחר תרגול לקרוס, וכריות הכתפיים הענקיות שהוא לבש גרמו לראשו להיראות כמו hex voodoo. “למה’הוא כזה פריק?”

אני’D חשבתי על הרב -מגוון, אבל משהו – עקצוץ של פחד – שמור אותי להעלות אותו. “הוא’יש תמונה של אישה’רגליים פתוחות.”

“מה?” אמא שלי אמרה.

אבי נראה מסוקרן. “תמונה ממשית?”

הנהנתי. “זברה’זה עומד להיכנס אליהם.”

אמא שלי, שברור’לא ראיתי את התמונה, הפכה לבנה. היא הביטה באבי.

“זה’סוריאליסטית,” הסברתי, הרגשתי – עכשיו שאני’D ראיתי את ההורים שלי’ תגובה – גירוד להגן על זה.

“אני לא דון’לא רוצה שתעבור לשם שוב,” אמי אמרה בחומרה.

העפתי מבט בציור של גבר ואישה בבגדים מיושנים שתלויים בחדר האוכל שלנו. הם צפו בסירת משוטים, האישה עוקבת אחר אצבעותיה במים בזמן שהגבר אחז במשאשים. אני’D מעולם לא חשבתי הרבה על התמונה הזו, בדרך זו או אחרת, אבל פתאום זה נראה כמו הדבר הכי מטופש בעולם.

“אני’אגיד לך מה שמעתי,” תיאו אמר, טלטל קצת קטשופ לצלחתו. “אביו נפגע בעצמו. ירה בעצמו במיניוואן שלהם. והילד הוא שמצא אותו, אני מניח, במושב האחורי.”

“מי אמר לך את זה?” אמי אמרה, זועפת.

תיאו משך בכתפיו. “זכרי פורטר.”

“זכרי פורטר לא’לא יודע משהו,” אמרתי, אם כי זה היה רק ​​הרעיון של גברת. ג’נינגס הבעלים של מיניוואן שהרגיז אותי.

לפני זמן רב עלו שמועות נוספות על מר. ג’נינגס: הוא לא’לא הרג את עצמו אך נרצח; הוא’D התנסתה בסמים וקפצה מגג; הוא’ד ‘ירה בעצמו כדי להתרחק מגברת. ג’נינגס, מי’D המציא את טירוףו כדי להגיע לכספו. השמועות הוחמקו על ידי גברת. ג’נינגס עצמה, מי’D התחילה לטייל ללא מטרה בשכונה במגפיים שחורים שמרוכטים בברכיה, מעשנת שרשרת את דרכה על פני החצרות שלנו בזמן שציקדות מחצרות מעליה. גם כשנפנו’לא שורץ באגים, אנשים בגילפורד לא עשו’לא להסתובב בלי שום סיבה – התיאוריה הטובה ביותר שיכולנו להמציא הייתה שהיא הייתה לבריאותה, סוג של פעילות גופנית, אבל זה לא עשה זאת’לא להסביר את המגפיים ואת הסיגריות ואת הדרך בה עצרה באמצע המדרכה כדי לבהות בעצים, גוש עשן זורם מהנחיריים שלה.

לפעמים ז’ול היה מלווה אותה בטיוליה. פעם אחת, הוצאתי את האשפה אחרי הארוחה, ראיתי אותם עוצרים בשתיל בסמוך לסוף הגישה שלנו כדי שג’ולס יוכל לרטוף ציקדה מאחד העלים שלו, לצבוט את הדבר בין אצבעותיו, שם הוא השמיע צליל כמו צעצוע מפותל כשאתה מפנה את המפתח בדרך הלא נכונה. הוא הרים את זה לגברת. ג’נינגס’האוזן והיא צחקה. כמה אמי נחרדת, חשבתי בקנאה.

זה לא היה’t עד הביסקו’ השנתי הרביעי ביולי ברביקיו שדיברתי שוב עם ז’ול שוב. אנשים עמדו על הדשא ששתו מקררי יין וסודה, ועשו כמיטב יכולתם כדי להסיח את עצמם מגזע x. זה מה שהעיתונים קראו לציקדות. הֵם’D להיות מזדווג למשך שבועיים נוספים, כביכול, לפני שהנקבות הניחו את ביציהן בעצים והחלו לבעוט כמו הזכרים. אדון. ביסקו הדליק את גריל הנירוסטה שלו וכמה חרקים יצאו ממנו בלהבות, שוזר כאילו היו שיכורים.

“גבר אוי גבר,” אמר קרופורד טאטל, בוהה ב- MRS. ג’נינגס, שלבש משקפי שמש ומגפי העור השחורים. היא’D מופיע לברביקיו עם ז’ול וצלחת אספרגוס לבושה בצעיחי בשר קטנים. הבשר היה קשור למעשה לחניתות. “אני’D אוהב לתת לה שפם סמוראי.”

“מה לעזאזל זה אומר?” סטפנו ג’ורדנו אמר.

קרופורד הניד את ראשו. “אם אני צריך להסביר את זה, לא היית’לא להבין.”

“סמוראס דון’יש אפילו שפמים. יש להם קטינים.” סטפנו פנה אליי, נגעל. “הוא הופך את הזבל הזה.”

בקושי הקשבתי, מוסחת מדי על ידי פיבי סוחר בטרמפולינה. היא התבדחה עם חברה שלה, מנסה להקפיץ כפול אז היא הגיעה במיוחד. היא לא הייתה יפה כמו גברת. ג’נינגס – הפה שלה משופע לצד אחד כשהיא חייכה, כאילו היא מנסה לשרוט גירוד על פניה מבלי לגע. אמש אני’ל- D היה חלום עליה: היינו נשואים, גרנו בבקתה עם שני ילדים, לשניהם היו פלטות למרות שהם היו תינוקות.

“אז הפלאש החדשות האחרונות?” סטפנו אמר והוריד את קולו. “מה קרה לבעלה? הוא הלך לסכיזו.”

“איך אתה יודע?”

“אמי אמרה לי,” אמר סטפנו. “בת דודתה’חבר הכיר אותו בברקלי. הם נהגו ללמד באותה מכללה.”

“אבל הוא’s מת,” הסברתי. “ז’ול אמר לי בעצמו.”

סטפנו משך בכתפיו. “אולי הוא אוד’D על התרופות שלו או משהו כזה.”

“אני’אני פשוט שמח שהיא’s לא צמוד,” קרופורד אמר וצפה בגברת. ג’נינגס מרים את אחד הסוסים שלה ד ‘’Oeuvres. היא עצמה את עיניה והטתה את ראשה לאחור כמו ציפור לפני שנשנתה. “יֵשׁוּעַ. אני’D אוהב לתת לה שמפו סיציליאני.”

ז’ול, מי’D עמד ליד אמו כל הזמן, הבחין בי סוף סוף וחייך. למרות שהיה מספיק לח להשאיר שלולית, הפריק לבש שוב מיתרים. סטפנו וקרופורד התעקשו שאציג אותם. הרעיון היה שהם’D נעים לג’ולס ולהוזמן לגברת. ג’נינגס’הבית, איפה הם’D להיות מסוגל להרשים אותה עם הידע שלהם באמנות מודרנית.

“אֵיך’זה הגלקסיה של הסיגריות?” שאל קרופורד, לאחר שהציג את עצמו. אני’D סיפר לו על הכרזה בג’ולס’חדר.

“המה?” שאל ז’ול.

“הגלקסיה הסיגרית, הוא מתכוון,” אמרתי.

ז’ול הציץ בי מבט, רק לרגע. אמו התפנתה עם האספרגוס שלה. “אין לי מושג מה אתה’דיבר על.”

סטפנו הרים את גבותיו. “האם אתה או דון’אתה, כמו שארול כאן טוען, יש לך פוסטר של הגלקסיה של הסיגריות בחדר שלך?”

“יש לי פוסטר של אלברט איינשטיין. אולי הוא’s מבולבל.” ז’ול הביט בי בסקרנות. “בכל מקרה, אני’מעולם לא פגש אותו לפני כן בחיי.”

חטפתי אליו. “על מה אתה מדבר? נעלת אותי במרתף השורש!”

“אנחנו לא’יש אפילו מרתף שורש.”

סטפנו וקרופורד בהו בי. הייתי לא’לא סיפר להם על מרתף השורש, בעיקר מתוך השפלה. ז’ול חייך בצורה מנומסת חדשה ואז נדד חזרה לאמו, ששוטטה בחצר עם צלחת האספרגוס שלה, כאילו לא היו הביסקו’ מסיבה אבל שלה. סטפנו וקרופורד עדיין הסתכלו עלי, אבל לפני שהספקתי להגן על עצמי סוחר פיבי פירק את הטרמפולינה ונחת בעשב כמה מטרים מאיתנו, נטש בזעם בשערה. חשבתי שהיא עולה באש. רצתי לעזור לה, מוכן להתמודד איתה על הדשא, אבל היא’D הפסיקה להחליף את ראשה ובהה במשהו בעשב.

הסתכלתי למטה וראיתי שתי ציקדות נעולות זו לזו, החצאים האחוריים שלהם התמזגו קסם. אחד מהם זמזם את כנפיה. “מה הם עושים?” שאל פיבי סוחר.

הסמקתי. “מזדווג, אני חושב.”

“למה את מתכוונת?”

“אני’אני מצטער” היה כל מה שיכולתי לומר. הסתכלתי על סטפנו וקרופורד לעזרה, אבל הם עמדו מחוץ לאוזן, פניהם ריקות בתדהמה.

“יוג,” היא אמרה, רועדת בגועל. “יש עוד עלי?”

היא התכופפה כך ששערה נפל על פניה. נראה שהיא רצתה שאחפש בזה. הושטתי יד ונגעתי בשורשים המיוזעים של שערה, מרגשתי את חום קרקפתה מתחת. הלב שלי היה מירוץ. המשכתי את אצבעותיי לזוז כדי שהיא לא תעשה זאת’לא תרגיש אותם רועדים.

“שום דבר,” אמרתי והפילתי את הידיים.

“אין ביצים או משהו?”

“הנקבה משאירה את הזכר למות,” אמרתי בידע. “היא מניחה את ביציה בעץ.”

“הזכר . . . מת?”

הנהנתי. משהו בקולה – מבשר כקריצה – תפס את הברכיים שלי. היא הודתה לי שבדקה את שיערה, חייכה בדרך ההיא, והבנתי שהיא מנסה להסתיר את הפלטה שלה. היא התנתקה לקירור יותר כדי לתפוס ספרייט. אני יכול’לא לדבר. הביסקו’ הדשא היה ירוק ופסים כמו אבטיח, עמוס במוצרי ספורט. חיפשתי סביב ג’ולס, מי’או שפספסתי את האינטראקציה שלי עם סוחר פיבי או שעדיין מעמיד פנים שהוא לא עשה זאת’לא להכיר אותי או משהו על הרצון המיוזר שלי.

בסופו של דבר, בין ערביים החלה להמיס את החלונות, והופכים את הבתים לאקווריומים של אור, וטיפסנו על הביסקו’ גג עם כמה זיקוקים סטפנו’בן דוד הביא אותו ממערב וירג’יניה. נראה שג’ולס נעלם – או לפחות אני’D איבד את הראייה שלו. מהגג המסיבה נראתה קטנה וחסרת טעם, והייתה לי התחושה שאולי כולם רוצים לחזור הביתה אבל כולם היו תחת איזשהו כישוף. ריגשתי את אבי עומד ליד הביסקו’ Net Badminton, מדבר עם MRS. ג’נינגס. אמי נפרד ממני קודם – אני’D הניח לשניהם – אז זה הפתיע אותי שהוא לא’לא נותר. הוא החזיק מחבט בדמינטון ביד אחת והניף אותו קדימה ואחורה. בזמן שדיבר, גברת. ג’נינגס משנה רגל אחת מאחורי השנייה, דמוי חסידות, כך שרגליו היו בצדדים זה לזה. היא אמרה משהו ונגע בזרועו, ואבא שלי הרים את ראשו לאחור וחטף. הייתי המום. אני’D מעולם לא ראה אותו צוחק ככה לפני כן, היישר לאוויר כאילו הוא מנסה לתפוס את הירק שלו.

למחרת בערב אבי נכנס לחניה לאחר העבודה ויצא היישר לחצר הקדמית כדי לנהל את כלביו. צפיתי בו דרך החלון. הוא תמיד הוציא את הכלבים בחזרה, שם רכושנו משופע אל נחל, כך שהיה מוזר לראות את דקס וקרמל פינבול סביב הדשא הזעיר והגודר, מבלבל באגים. אבא שלי’הגב פנה לבית, וכשהוא הסתובב פתאום, מתמהמה בקטע האחרון של השמש, הלב שלי קפא. הוא’D גילח את זקנו.

כשהוא סוף סוף נכנס פנימה, אמי אמרה באופן תיאטרלי, כאילו הציגה בפנינו בפניו, “מה אתה חושב, בנים? האם הוא נראה צעיר בעשר שנים?”

בצד שמאל של לסתו היה שומה חומה קטנה, מגונה לי כמו כביכול שפתיו. אני’D ראיתי תמונות שלו ללא זקן, תמונות פרהיסטוריות מתכרבלות בפינות. תיאו לא עשה’לא תגיד מילה אבל פשוט המשיך להביט בפניו.

“אלוהים יודע מה היה ברשותו,” אמא שלי אמרה. “אני מקלט’לא ראיתי את סנטרו מאז שהתחתנו.”

קולה נשמע חד יותר מדבריה, כאילו היא מצחיקה אותו. אבי הסמיק. הוא התחיל לומר משהו אבל אז הפסיק, לחשוב טוב יותר על זה, נחיריו חזק כפסל’ג. הוא נגע בראשי להגיד שלום ואז נעלם למעלה למשרדו.

בשאר הלילה לא יכולתי’לא טלטל את התחושה של הסגת גבול בבית שלי. שכבתי במיטה בחושך ובהיתי בגביעים על השידה שלי, מתבונן בשחייני הזהב מתאמץ לעברי, מוכן לצלול מהסביבה שלהם. ההורים שלי התווכחו בחדר השינה שלהם. אני’D שמע אותם נלחמים לפני כן, במקרים נדירים, אבל היה עכשיו משהו שונה בקולות שלהם, שנשמעו כועסים יותר הרכים יותר הם קיבלו. ניסיתי לדמיין את סוחר פיבי’הפנים, הדרך המקסימה שהיא פיתחה את שערה כדי להוציא את הסבכים, כאילו היא משחקת נבל, אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו קרע את הבגדים שלה. עשיתי כמיטב יכולתי להניע את דעתי בחזרה לבקתה ההיא ביער, שם היו לילדים שלנו פלטות, אבל יכולתי’לא תפסיק לחשוב על הדברים שאני’D אוהב לעשות לה. הרגשתי נגוע, מזוהם. ההורים שלי’ קולות צפו במסדרון. בשלב מסוים בטח ישנתי את חצי השינה כי דמיינתי שפיבי הכניס אותי לפה ושאני הסתכלתי וראיתי את ז’ול צופה בנו מאחורי עץ, עינו המפחידה נוצצת בחושך.

ישבתי במיטה. הציקדות נראו שקטות מהרגיל, וככל שהאזנתי מקרוב את הצליל שלהם הופך את עצמו לארול ארול ארול. החלקתי על המכנסיים הקצרים שלי ואז חרוקתי למטה לכיוון דלת הכניסה. הבית היה דומם כמוני’D אי פעם הרגיש את זה. פתחתי את דלת הכניסה ויצאתי החוצה למדרכה. פנסי הרחוב היו דולקים, וענפי העצים צנחו באגים, נוצצים במקום בו האור תפס אותם, כמו אשכולות של כוכבים. מעל העצים הכוכבים האמיתיים זרחו בחולשה בשמיים, אך הקבוצות נצפו חדשות ולא מוכרות. לא הצלחתי למצוא את הדיפר הגדול, או את אוריון, או אפילו את הכוכב הצפוני. אני’ד הרגישו מחלת בית אמיתית לפני כן, כשההורים שלי שלחו אותי למחנה בקיץ מיין אחד, וזה היה געגוע כל כך רע שהרגשתי כאילו ג’יני יכול להופיע בפועל ולהרחיק אותי הביתה; אבל עכשיו הייתי בבית והרגשתי את אותו הגעגוע הרפאים. מסביבי העצים נראו בחיים, שקבעו את שמי והופכים את זה למוזר. בדקתי את הנמשים על זרועותיי, כדי להרגיע את עצמי, אבל בזוהר העמום של פנס הרחוב הם נראו פחות מכוערים, כאילו הם’D התחיל לדעוך.

למחרת היה כל כך מטומטם שאף אחד לא העז בחוץ אבל ילדים. קרופורד וסטפנו עצרו ליד בגדי הים שלהם, אבל שיקרתי על רופא שיניים’מינוי S וצפה בהם מטפטפים לכיוון הג’ורדנוס’ בריכה לפני שיצאתי לאופניים שלי. רכבתי בשכונה הנטושה, לא בטוח לאן אני הולך עד שהגעתי לשם. סוחר פיבי נהג תמיד באותו מגרש טניס, מספר 14. הייתה נקודה על הגבעה המיוערת מאחורי המועדון, שם הסתתרנו סטפנו ואני לפעמים בתוך המערה העלית של ערבה, מתבוננים במכונת הכדור יריות לעברה בזמן שהיא רדפה אחריהם למטה. בדרך כלל אפשר היה לשמוע את הזיפה-פוק של הכדורים שנפגעים ומכה, מהדהדים כמו פעימות לב ביער, אבל זה היה הצהריים והעצים היו כל כך רועשים עם פעימות הציקדות שהיא נראית מהמערה שלי לא להשמיע שום רעש בכלל. זה היה כמו לצפות בחלום. רגליה החומות היו חלקלקות מזיעה, נוצצות בשמש, והחצאית שלה התנפנפה כשהפנתה את מותניה להתנדנד, וחושפת הבזק של ורוד. שערה, שנעשה בצמה, הקצף את גבה.

היא פגעה בכדור משולי המחבט שלה וזה טס לאחור מעל הגדר, והפיל את הקיסוס כמה מטרים ממני. יצאתי מהערבה, בשקט, והרמתי את כדור הטניס. הייתה לי זקפה שהרגישה כמו פצע. כאשר המכונה נעצרה, סוחר פיבי גרד את השער והחל לחפש את הקיסוס מאחורי מגרש הטניס לפני שהבחין בי. היא קפצה. ואז היא התאוששה באותה מהירות, מחייכת בדרך העקומה ההיא.

“ארול רדפילד,” היא אמרה. “האם זה אתה?”

הנדתי בראשי. היא צחקה.

“ובכן, אם אתה’לא ארול רדפילד, אז מי אתה?”

היא העיפה מבט בכדור הטניס, אותו אוחזתי מול המפשעה שלי. היא הפסיקה לחייך. החולצה שלה הייתה ספוגה בזיעה, ויכולתי לראות את הפרפר השחור של החזייה שלה מופיע דרכה. היא הריחה נעימה ולא נעימה בו זמנית, כמו פנים דלעת.

“היית מרגלת עלי?” פיבי סוחר אמר באפלוליות.

“אתה יודע מה אני עושה לבנים שמרגלים עלי, דון’לא?”

הייתי מכוסה מכדי לדבר. היא העיפה מבט על כתפה, במגרש הריק מאחוריה.

“אני’אני יאפשר לך להתאפק הפעם,” היא אמרה, כאילו היא עושה לי טובה. “מוסר לי את כדור הטניס, ואני’לחסוך את חייך.”

הנדתי בראשי. נראה שזה מפתיע אותה. על עלה נמוך של הערבה, ציקדה ירוקה צמחה היישר מהקליפה שלו כמו נבטה מזרע. אפילו כנפיו נראו כמו עלי כותרת. כשהסתכלתי לאחור, סוחר פיבי’הפנים S השתנו. היא נשמה דרך פיה. היא צייצה רגל אחת מאחורי השנייה, כך שהטרטורנים שלה היו בצדדים זה לזה. הרגשתי שאני צופה מגובה למעלה.

“אני’אני רק צריך לתפוס את זה בעצמי, אני מניח, ניצח’t i?”

היא עשתה צעד קדימה. הלב שלי פועם על החזה שלי. גם הקשה שלי היה מכה. זה לא עשה’לא נראה מוזר שיש שני לבבות. כל דבר עלול לקרות – היה קורה. סוחר פיבי הושיט יד לכדור הטניס לאט מאוד, איטי בחורבן, כאילו היא נעה בחלל החיצון. היא עצרה סנטימטר מכדור הטניס, אצבעותיה רועדות. העצים צרחו סביבנו. היא ניסתה לחטוף את הכדור, אבל שמטתי אותו ונכנסתי לידה ועיניה התרחבו, כאילו היא’D האמינו שהכל היה מעמיד פנים. נגעתי בידה, הלב שלי פועם באצבעותיה. היא התחילה לזוז ועזרתי לה, סחטה אותה בצורה הדוקה יותר כדי שהיא תלחמה אותי דרך מכנסיי הקצרים שלי, מחליקה את ידה למעלה ולמטה כמו שנגעתי בעצמי בלילה. כשהיא קרעה את ידה משם הבנתי שאני’D פגע בה. היא’D ניסיתי להשתחרר. היא צעדה לאחור וכמעט מעדה, נשמה מספיק חזק כדי שאוכל לראות את הפלטה שלה. עיניה היו לחות.

צעדתי צעד לעברה והיא נרתעה, חטפתי את שיניה. רצועת גומי זעירה נמתחה בין לסתותיה.

ברחתי ומצאתי את האופניים שלי ליד החניון והניעתי אותו לכביש. האוויר היה סמיך עם ריח הגשם. אנשים העבירו אותי על המדרכה אבל שמרתי על עיניי ברחוב, מדמיינים אותם’D נרתע ממני כמו שסוחר פיבי היה. הרעם התגלגל מרחוק. קמתי על הדוושות, שואבת כמו משוגעת, האופניים מתנדנדים מתחתי.

הגעתי לג’נינגס’ שביל הגישה והחלקה לעצירה. ז’ול היה בחזית הכיסוח את הדשא, זלזול שעמום על פניו. הוא היה’לא לובש חולצה, והגב הגרמי שלו היה כל כך סחוט שזה נראה כאילו הוא’D שוחה. סיגריה לא מאוחדת שהשתללה מפיו. הוא הגיע לקצה הרחוק של הדשא המוגדל וגלגל את המכסחת סביבו והעביר אותו לכמה עשבים גביים במיוחד, שם הוא נמרץ לעצירה.

העיניים שלי נעקצו. תפלתי ​​את האופניים שלי והלכתי אחריו. הוא הבחין בי והמריא על הדשא אבל אז איבד את הנעל שלו בערימה של גזרי דשא, והתמודדתי עליו ליד גידור של עצי התאסיה. “מה עשית לי?” אמרתי, חוטף אותו.

“על מה אתה מדבר?”

“במרתף השורש!”

“שום דבר,” ז’ול התנשף. “פשוט התעסקתי איתך.”

טיפת גשם, עבה כמו לוגי, התיזה את ראשי. חפרתי את אצבעותיי לפרקי ידיו.

“איך אביך נפטר?”

“הוא לא עשה’t,” אמר ז’ול. “הוא גר בברקלי. בדירה. עם עוזר המחקר שלו.” עיניו הצטמצמו, וההנאה המרושעת בהם הבהילה אותי. “עכשיו הם יכולים לזיין כמה שהם רוצים.”

הוא הביט בי, שפתו רועדת, והאכזריות דעכה. מקרוב, התלמיד שלו נראה פחות כמו שעון עצר ויותר כמו חור מפתח שחור זעיר. מוזר ככל שזה נשמע, זו אולי הייתה הפעם הראשונה שראיתי מישהו באמת’פנים. זה היה פנים צעירות, פוחדות, והבנתי מדוע מישהו עשוי לרצות שיהיה יותר מעולם אחד. אני עצום את עיניי לרגע.

התערבבתי לרגלי. גברת. ג’נינגס עמד בפתח, לבש פיג’מה באמצע היום. עיניה היו נפוחות, ובמקום מגפיים שהיו לה על כמה נעלי בית כחולות היא בטח הגיעה לטיסה מעבר לים. לאמי היה זוג בדיוק כמוהם.

“האם נלחמת?” גברת. אמר ג’נינגס.

“לא,” אמר ז’ול. פניו היו סמוקות.

“לתת’לא לתת להם יותר לרכילות. השכנים חושבים שאנחנו’מוזר מספיק כמו שהוא.”

תהיתי אם היא מדברת על אמא שלי. ירד עכשיו גשם אמיתי, והערבב את הציקדות לסוג של טירוף, כאילו הם יכולים לחוש שימיהם היו ממוספרים. רציתי, פתאום, להגן על אמי.

“האם החרקים המטומטמים האלה אי פעם תשתוק?” גברת. אמר ג’נינגס.

כולנו הוקלנו כשהציקדות החלו להיעלם. הם טפטפו מהעצים כמו שלג ושטיחו את המדרכות. פתאום יכולנו לשמוע ציפורים שרות שוב. יכולנו לשמוע את גרד הנעליים שלנו. יכולנו לשמוע את הזמזום של חוטי החשמל המפוצצים את הרחוב שלנו. יכולנו לשמוע את המפטרות Chk-chk-chking על המדשאות, את הצווחות והתיז של בריכות שחייה, הקוראאנג של הכדורסלס חסר סלי שלהם. יכולנו לשמוע חטיפי מוזיקה נסחפים על הבריזה. יכולנו לשמוע את המטוסים זמזמים מעל הראש והדבורים זמזמות בפרחים. דיברנו כרגיל, בלי לצעוק, והקולות שלנו נראו כמו כלים חדשים ועוצמתיים. במשך יום -יומיים הקשבנו לכל מה שמישהו היה צריך לומר. אבא שלי לחש באמי’האוזן בארוחת הערב, וזה היה כאילו יכולתי לשמוע את הדברים הקורניים שהוא אמר, כל כך רע, רציתי שהם יהיו אמיתיים. איתך, אמי אמרה לנו, מצחקקת, אסור לילדים, וטיפסנו על העצים והלכנו יחפים בעשב, ונראה שאנחנו עשויים להישאר בחוץ לנצח.

על הסופר

אריק פוצ'ר

תצלום מאת גורדון נואל

אריק פוצ’נר הוא מחבר האוסף מוזיקה דרך הרצפה, גמר פרס הספר בקליפורניה ופרס האריות הבדיוני הצעיר של NYPL, ושל הרומן בית מודל, גמר פרס העט/פוקנר. אריק הוא עמית סטגנר לשעבר, זוכה פרס Pushcart וזוכה בפרס מהאקדמיה לאמנויות ומכתבים. עבודתו הופיעה במגזינים ספרותיים רבים ואנתולוגיות כולל הסיפורים הקצרים האמריקאים הטובים ביותר, Zoetrope, הקריאה הטובה ביותר ללא נדרש אמריקאית, בית פח, וכן גרנטה. המאמרים האישיים שלו מופיעים באופן קבוע ב GQ, בינוני, ובמקומות אחרים. אריק הוא פרופסור בסמינרי הכתיבה בג’ונס הופקינס. הוא גר בבולטימור עם אשתו, הסופרת קתרין נואל ושני ילדיהם.

פרטי מוצר

  • מו”ל: סקריבנר (20 בפברואר 2018)
  • אורך: 240 עמודים
  • ISBN13: 9781501147814

עיין בספרים קשורים

  • בדיה> קדימה
  • בדיה> סיפורים קצרים (מחבר יחיד)
  • ספרותי> ספרותי

מאמרים קשורים

– מהמדף

נערות וביקורות

“היום האחרון על כדור הארץ הוא להיט ישיר למקלעת השמש שמצליח להיות מבדר לחלוטין. הדמויות בקולקציה זו מוכרות ומפתיעות, והגרייס פוצ’נר נועלת למאבקים והתקוות שלהם היא עמוקה. שהוא גם כותב משפטים, פסקאות, דפים מצחיקים, מונעים ואמתיים כמעט מעצבנים, אבל סוג זה של מיומנות מושלמת יכול רק לגרום להערצה עליזה. אני יכול’לא זוכר את הפעם האחרונה שנהניתי מאוסף יותר. בספר זה אין פתק כוזב.”

– סינתיה ד’Aprix Sweeney, מחבר הקן

“דוחף את גבולות סולם ריכטר, תשעת הסיפורים פנימה היום האחרון על כדור הארץ הולכים לטלטל את עולם הסיפורים.”

– אדם ג’ונסון, מחבר הפורט של Fortune Smiles

“אריק פוצ’נר הוא אלכימאי שתופס את השמחה והסכנה בחיי היומיום, ובדיוק, בהומור ואמפתיה, הופך את הרגעים האלה לזהב. סיפורים אלה מאפשרים לנו להסתכל על חיינו שלנו מקרוב יותר ועם יותר אומץ והבנה-אוסף נוקב ובלתי נשכח של מספר סיפורים נהדר.”

– ייון לי, מחבר הספר היקר, מחיי אני כותב לך בחיים שלך

“חזון מוטה ופנטסטי של העולם.”

– קירקוס, סקירה מכוכבת

“ריי ברדברי פוגש את טום פרוטה באוסף החדש הזה שמשלב מדע בדיוני עם זוועות פרבריות מדי.”

“פוצ’נר לוכד בנדיבות את הניואנסים של אינטראקציות אנושיות, ובעוד שדמויות בתשע הסיפורים מעודדות לעתים קרובות בצומת דרכים, נותרו התקווה שיום אחד הם עשויים למצוא את התשובות שהם מחפשים.”

“לא משנה כמה זמנינו מודרניים עשויים להיות, תמיד יש דור שמנסה לבוא בגיל באמריקה הפרברית. הסיפורים האלה נמשכים ללב של איך זה מרגיש להיות מבוגר לא ממש.”

“מעוצב היטב. דיוקנאות בלתי נשכחים של חרדת פרברים. נושאים ייחודיים על נושאים של משפחה ושייכות.”

– מייקל מגרס, יוסטון כרוניקה

“פוצ’נר מראה לנו את ההיבטים הרבים המסובכים של החיים המשפחתיים והביתיים, של גיל ההתבגרות, ההורות והגילאים, באמצעות מגוון עדשות משכנעות מאוד.”

“פוצ’ר’האוסף המשפיע על סיומה של דברים-מערכות יחסים, ילדות, האשליה שאדם הוא אדם בעליל מוסרית-כמו גם מה שנמשך עבור הדמויות הסימפתטיות בתשעה סיפורים אלה … בדיוני ריאליסטי מהשורה הראשונה, רגישים למורכבות של חיים פחות או יותר רגילים פחות או יותר.”

– פולי רוזנוואייק, סן פרנסיסקו כרוניקה

היום האחרון על כדור הארץ: ספר סיכום וסקירות של היום האחרון על כדור הארץ מאת אריק פוצ’נר

היום האחרון על כדור הארץ מאת אריק פוצ'ר

קנה את הספר הזה

על הספר

תקציר הסיפור

מהסופר עטור הפרסים של מוזיקה דרך הרצפה וכן בית מודל, אוסף סיפורים מרתק ומרגש עמוק של סופר “באופן לא מסודר עם שברון הלב והאבסורד של החיים הביתיים” (לוס אנג’לס טיימס).

ילד על קצה גיל ההתבגרות חושש שאמו עשויה להיות רובוט; אישה מדוכאת פסיכולוגית מופקדת על לקיחת אחייניתה ואחיינית הטריק או הטיפול; אבא סרב מביא את התינוק שלו למסיבה המונעת על ידי קולה; ילד מתבגר מנסה למנוע מאמו להירדם של כלבי אביו המנוכרים. החל ממחנה אומנויות לנוער ועד סיבוב ההופעות של להקת הפאנק המזדקנת, מתוך עתיד דיסטופי בו הורים כבר לא קיימים ועד חנות ספרים עצמאית להפליא, היום האחרון על כדור הארץ מסתובב סביב המערכת המורכבת ללא סוף, לעתים קרובות סוריאליסטית שהיא משפחה.

אריק פוצ’נר, הסופר הגיע כ”מחונן טכני ותובנה רגשית “(סקירת הספרים של ניו יורק טיימס), ומישהו ש”מסדר את כַּתָבָה בחזרה בסיפור קצר “(ביקורת ספרים של כרוניקה בסן פרנסיסקו), מספקת אוסף מקורי להפליא ובלתי נשכח לחלוטין שמעורר גם את הקומדיה וגם את הטרגדיה של מאמץ החיים שלנו לבוא לגיל.

  • ביקורות
  • מאמרים “מעבר לספר”
  • ספרים בחינם לקרוא ולסקור (אותנו בלבד)
  • מצא ספרים לפי פרק זמן, הגדרה ונושא
  • הצעות קריאה כמו ספר וסופר
  • דיונים על מועדון ספרים
  • ועוד הרבה!
  • רק 45 $ למשך 12 חודשים או 15 $ למשך 3 חודשים.
  • עוד על חברות!

ביקורות

  • ביקורות מדיה
  • ביקורות על קוראים

ביקורות מדיה

“סקירה מכוכבת. מבלי לאתגר באופן מהותי את מבנה הסיפור הקצר המסורתי, המחבר מוצא דרך לכופף אותו כך שיתאים לחזון מוטה ופנטסטי של העולם.” – קירקוס

“פוצ’נר לוכד בנדיבות את הניואנסים של אינטראקציות אנושיות, ובעוד שדמויות בתשע הסיפורים מעודדות לעתים קרובות בצומת דרכים, נותרה התקווה שיום אחד הם עשויים למצוא את התשובות שהם מחפשים.” – רשימת הספרים

“ריי ברדברי פוגש את טום פרוטה באוסף החדש של פוצ’ר . שמשלב מדע בדיוני עם זוועות הפרברים האמיתיות מדי של אבות פעימות, בני נוער ללא פיקוח והופעת מחלות נפש.” – מפרסמים שבועיים

“היום האחרון על כדור הארץ הוא להיט ישיר למקלעת השמש שמצליח להיות מבדר לחלוטין . אני לא זוכר את הפעם האחרונה שנהניתי מאוסף יותר. בספר זה אין פתק כוזב.” – סינתיה ד’אפריקס סוויני, מחברת הקן

“דוחף את גבולות סולם ריכטר, תשעת הסיפורים פנימה היום האחרון על כדור הארץ הולכים לטלטל את עולם הסיפורים.” – אדם ג’ונסון, מחבר חיוך הון

“סיפורים אלה מאפשרים לנו להסתכל על חיינו שלנו מקרוב יותר ובאומץ לב והבנה יותר – אוסף נוקב ובלתי נשכח ממספר גדול.” – yiyun li, מחבר חבר יקר, מחיי אני כותב לך בחיים שלך

מידע זה אודות היום האחרון על כדור הארץ הוצג לראשונה ב”הספרים Bookbrowse Review ” – מגזין החברות של BookBrowse, ובעלון” פרסום השבוע “השבועי שלנו”. מידע על הפרסום מיועד לארה”ב, ו (אלא אם כן צוין אחרת) מייצג את המהדורה המודפסת הראשונה. הביקורות מוגבלות בהכרח לאלה שהיו זמינות לנו לפני הפרסום. אם אתה המו”ל או המחבר ומרגיש שהם לא משקפים כראוי את מגוון חוות הדעת המדיה הזמינה כעת, שלח לנו הודעה עם הביקורות המיינסטרים שתרצה לראות.

כל “מידע מחבר” ​​המוצג להלן משקף את הביוגרפיה של המחבר בזמן שפורסם ספר מסוים זה.

ביקורות על קוראים

  • ביקורות
  • מאמרים “מעבר לספר”
  • ספרים בחינם לקרוא ולסקור (אותנו בלבד)
  • מצא ספרים לפי פרק זמן, הגדרה ונושא
  • הצעות קריאה כמו ספר וסופר
  • דיונים על מועדון ספרים
  • ועוד הרבה!
  • רק 45 $ למשך 12 חודשים או 15 $ למשך 3 חודשים.
  • עוד על חברות!

היום האחרון עלי אדמות

לפעמים לוסי בלאק מבקשת שהרשויות מעולם לא אישרו כי אסטרואיד, אפילו גדול יותר מזה שממחק את הדינוזאורים, היה בדרך התנגשות עם כדור הארץ, ומעולם לא הודתה כי כל הניסיונות להסיט את האסטרואיד המסיבי נכשלו.

זה היה לפני חודשיים.

היום זה היום שהוא נובע מכה.

66 עמודים, כריכה רכה

פורסם לראשונה ב- 27 בינואר 2013

פרטי ספר ומהדורות

ממשק טעינה.

ממשק טעינה.

על הסופר

תמונת פרופיל עבור R.M. אלינסון

ר ‘.M. אלינסון

2 ספרים 5 עוקבים

דירוגים וביקורות

מה כן אתה לַחשׁוֹב?

דרג את הספר הזה

כתוב ביקורת

חברים ומעקב

ביקורות קהילתיות

119 דירוגים 15 ביקורות

חיפוש טקסט ביקורת

הצגת 1 – 15 מתוך 15 ביקורות

תמונת פרופיל עבור Netanella

4,238 ביקורות 12 עוקבים

זהו סיפור מתוק של לוסי בלאק ומשפחתה כשהם מתכוננים לסוף העולם. כחודשיים לפני כן, אסטרונומים מנאס”א דלפו כי אסטרואיד יפגע בכדור הארץ, ויגרום להרס מאסיבי לכוכב הלכת ולכל הדברים החיים. ככל הנראה האסטרואיד די גדול, גדול יותר מהאסטרואיד שגרם לאירוע ההכחדה של קרטיקון -פלוגן, הידוע יותר כגדול שהרג את הדינוזאורים.

לוסי היא אחד המעטים המזל. הוריה הם חקלאים בפנים של אוסטרליה, עם מספיק סיפוק עצמי ואף אחד כדי למזג את תקופת החודשיים מההכרזה על האסטרואיד על ההשפעה בפועל. הפעולה נעה קדימה ואחורה, כאשר לוסי לומדת לראשונה על האבדון הממשמש ובא של העולם, ועד היום האחרון על כדור הארץ. ואני משתמש במונח ‘פעולה’ באופן רופף, מכיוון שבאמת אין הרבה שממלאים מלבד התבוננות פנימית, מסיבה שיכורה, פרידות, פרידות, נסיעה ארוכה ברכב ונסיעה טובה עוד יותר של סוסים. יש ארוחת ערב סופית, עם כל האוכל הטוב שמשפחה עשויה להתכונן באופן מסורתי לחג או לחגיגה.

זה סיפור מתוק ועצוב על המשפחה ועל מה שאנחנו באמת מחשיבים לנו חשוב לנו. כן, יש אנרכיה שמתפרצת עם ההכרזה על אבדון מסוים בעולם, אך היא נרמעת ונדונה כדברים שקרה לאנשים אחרים. במקום זאת, זהו ספר מהורהר, ואחד שאני מעדיף נהנתי. לחיים חבר!

האם LASIK מתקן אסטיגמציה? עושה גיבוי LastPass ל- iCloud?

Related Posts

how_to_stay_safe_on_onlyfans_5

Νίσα

OnlyFans Free Pages vs Paid: How Access Differs

onlyfans_help_center

Νίσα

Budgeting Tips and PPV Across Free OnlyFans Pages

6a0b117e02549eec1a0db52c_infographic_user_growth_bar_chart-1

Νίσα

Safe Browsing Protocols for Zero-Dollar OnlyFans Pages

banner
banner

PROMO

racavedigger.com
© racavedigger.com 2026