האם הזרקה קטלנית כואבת?
סיכום
התנשמות לאוויר: נתיחות שלאחר המוות חושפות השפעות מטרידות של הזרקה קטלנית בוחנת את הממצאים של DR. ג’ואל זיווט, מרדים בבית החולים האוניברסיטאי אמורי, שגילה כי אסירים רבים שהוצאו להורג על ידי הזרקה קטלנית היו ריאות כבדות מלאות בנוזל. מצב זה, המכונה בצקת ריאה, יכול לגרום לתחושת חנק או לטביעה. הדיווחים על נתיחה שלאחר המוות של אסירים מרובים הראו שהם התנשמו באוויר לאחר שההוצאה להורג. ממצאי זיבוט שופכים אור על הסבל הפוטנציאלי שנגרם כתוצאה מהזרקה קטלנית.
נקודות מפתח
1. דוחות שלאחר המוות עולה כי ריאות האסירים שהוצאו להורג על ידי הזרקה קטלנית היו כבדות באופן חריג.
2. הריאות הכבדות התמלאו בתערובת של דם, פלזמה ונוזלים אחרים, וגרמו לבצקת ריאתי.
3. בצקת ריאות יכולה לגרום לתחושות של חנק או טביעה.
4. אסירים מרובים חוו התנשמות לאוויר במהלך הוצאות להורג שלהם, מה שמצביע על מצוקה.
5. ד”ר. ג’ואל זיווט ועמיתיו מארק אדגר גילו בצקת ריאות המתרחשת בכשלושה רבעים מהנתיחות שלאחר המוות שסקרו.
6. הזרקה קטלנית נחשבה בעבר כגורמת מוות מהיר ונטול כאבים יחסית, אך הנתיחות שלאחר המוות ערערה על הנחה זו.
7. קצף וקצף נמצאו בדרכי הנשימה של כמה אסירים, והציעו שהם עדיין חיים ומנסים לנשום כריאותיהם מלאים בנוזל.
8. התרופה הראשונה המנוהלת בזריקות קטלניות אחראית על גרימת בצקת הריאה.
9. העדויות לסבל במהלך הזרקה קטלנית מעלות שאלות לגבי אכזריות שיטת הביצוע.
10. ד”ר. ג’ואל זיווט הציג את ממצאיו בבתי משפט פדרליים במספר מדינות, והדגיש את הפגיעה הפוטנציאלית שנגרמה כתוצאה מהזרקה קטלנית.
שאלות
1. מה עשה ד”ר. ג’ואל זיבוט גלה בדוחות הנתיחה שלאחר המוות?
ד”ר. זיווט גילה כי ריאות האסירים שהוצאו להורג על ידי הזרקה קטלנית היו כבדות באופן חריג ומלאות בנוזל, מה שמעיד על מצב שנקרא בצקת ריאתי.
2. מה יכולה בצקת ריאה לגרום?
בצקת ריאות יכולה לגרום לתחושת חנק או טביעה.
3. מה חוו אסירים מרובים במהלך הוצאות להורג שלהם?
אסירים מרובים חוו התנשמות לאוויר, המעידים על מצוקה וסבל פוטנציאלי בתהליך הביצוע.
4. איזה אחוז של נתיחות שלאחר המוות הראה בצקת ריאות?
כשלושה רבעים מהנתיחות שלאחר המוות שנסקרו על ידי DR. זיווט ומארק אדגר הראו עדות לבצקת ריאתי.
5. על מה מצביעים על נוכחות הקצף והקצף בדרכי הנשימה?
נוכחותם של קצף וקצף הציעה כי האסירים עדיין היו חיים ומנסים לנשום כריאותיהם מלאים בנוזל, מכיוון שאוויר חייב לעבור דרך הריאות כדי להיווצר.
6. איזו תרופה שניתנה במהלך זריקות קטלניות אחראית על הגדרת בצקת ריאתי?
התרופה הראשונה שניתנה בזריקות קטלניות אחראית על הגדרת בצקת ריאות.
7. מה הייתה ההנחה הקודמת לגבי הזרקה קטלנית?
הזרקה קטלנית נחשבה בעבר כגורם למוות מהיר ונטול כאבים יחסית.
8. אילו שאלות מעלות את העדויות לסבל בזריקות קטלניות?
העדויות לסבל בזריקות קטלניות מעלות שאלות על אכזריות שיטת הביצוע והאם אסירים חווים את מותם שלהם כאכזרי.
9. איפה ד”ר. ג’ואל זיווט מציג את ממצאיו?
ד”ר. ג’ואל זיווט הציג את ממצאיו בבתי המשפט הפדרליים בג’ורג’יה, ארקנסו, מיזורי, טנסי ואוהיו.
10. איזו השפעה יש לממצאי בצקת ריאתי על הזרקה קטלנית?
ממצאי בצקת ריאתי עוררו חששות מפני הפגיעה והסבל הפוטנציאלי שנגרם כתוצאה מהזרקה קטלנית, מה שהוביל לאתגרים משפטיים ודיונים על אכזריות השיטה.
התנשמות לאוויר: נתיחות שלאחר המוות חושפות השפעות מטרידות של הזרקה קטלנית
מה שעשה אלבמה לג’ו נתן ג’יימס, אז הם עשו לאלן מילר וקני סמית ‘ – ונחשו מה, זה נכשל בשתי הפעמים
האם הזרקה קטלנית כואבת?
Б эой сранице
Ы зé. С помדיר. Почем эо мого?
Эа сраница о бображае тех сах, кога воматеשיים си сисלוח рmе рגות р רבות ш רבות р р рוהים р рוהים которые нé. Сраница пересанет ообрוחים. До эого момента д.
Исочником запросов может сmжж вредоносfte по, подаееые моди базלוח нилm mчnзnзnчnчnчnчnчnчnчnчnчnчnчnчnчnчnчзדי ы з запросов. Еи ы иололalty ощий дדיר. O. Подробнרבה.
Проверка по сов может тelte пояяе, еи ы водите сדיר еами, или же водите запроы ченн часо.
התנשמות לאוויר: נתיחות שלאחר המוות חושפות השפעות מטרידות של הזרקה קטלנית
ד”ר. ג’ואל זיווט בהה בדוחות הנתיחה שלאחר המוות. השפה הייתה יבשה וקלינית, בניגוד מוחלט למשקל של מה שהם מכילים – דיווחים גרפיים מפורטים של גופות האסירים שבוצעו על ידי הזרקה קטלנית בגאורגיה.
זה היה 2016, ודיווחי הנתיחה שלאחר המוות ניתנו לו על ידי עורכי דין המייצגים אסירים בשורת המוות. הוא קיבל הוראות פשוטות: לפרש את רמות ההרדמה בדם כדי לקבוע אם האסירים היו מודעים במהלך ביצועם. כמרדים בבית החולים האוניברסיטאי אמורי באטלנטה, זיווט התמחה בקריאת רמות אלה. אבל כשהביט מעבר לדיווחי הרעלים, משהו אחר תפס את עינו. הריאות היו כבדות מדי.
הוא בדק נתיחה אחרת. שוב, ריאות כבדות. הריאה האנושית הממוצעת שוקלת כ -450 גרם. רבים מהריאות הללו שקלו פעמיים מזה, לפעמים יותר. הניחוש הטוב ביותר שלו היה שהם היו מלאים בנוזל – אבל הוא היה זקוק לחוות דעת שנייה.
עמיתו מארק אדגר, פתולוג אנטומי באמורי, הסכים לעזור. זיווט לא הזכיר את הריאות בכלל, כדי לבדוק אם אדגר יתפוס את אותן הסטיות. הוא עשה. והוא אישר כי האונק של זיבוט היה נכון – הריאות היו מלאות בתערובת של דם ופלזמה ונוזלים אחרים.
זו הייתה צורה חמורה של מצב שנקרא בצקת ריאתי, שיכולה לגרום לתחושת החנק או לטביעה.
אולי זה היה פלייק? זיווט ואדגר היו זקוקים ליותר נתיחות שלאחר המוות כדי להיות בטוחים. עורכי דין במדינות אחרות שיתפו נתיחות שלאחר המוות של לקוחות לשעבר שהוצאו להורג. העדויות הסבירו מדוע אסירים מרובים בשנים האחרונות התנשמו באוויר לאחר ההוצאות להורג שלהם.
ובסופו.
דייוויד הוקר הוצא להורג באלבמה בשנת 2004. הנתיחה שלאחר המוות שלו – קטע מהדו”ח מוצגת כאן – הראתה בצקת ריאה וריאות משמעותיות שהיו כמעט כבדות כפליים כפי שצפוי. NPR סקר יותר מ -200 נתיחות שלאחר המוות של אסיר ומצאה תוצאות דומות ב- 84% מהמקרים. NPR להסתיר כיתוב
הכיתוב החלף
“ממצאי הנתיחה שלאחר המוות היו די בולטים וחד משמעי”, אומר זיווט. הוא דמיין כי הזרקה קטלנית גרמה למוות מהיר ותשאיר את גופו של אסיר בתולי, או לפחות קרוב אליו. אבל הנתיחות שלאחר המוות סיפרו סיפור אחר.
“התחלתי לראות תמונה שתואמת יותר מוות איטי יותר”, הוא אומר. “מוות של כישלון איברים, בעל אופי דרמטי שהכרתי יהיה קשור לסבל.”
בחלק מהמקרים, היה אפילו קצף וקצף בדרכי הנשימה: “נוזל מקציף שנמצא בדרכי הנשימה התחתונות”, קרא דו”ח אחד.
ד”ר. ג’ואל זיווט (משמאל) ומארק אדגר, מבית החולים האוניברסיטאי אמורי באטלנטה, מצאו לראשונה עדות לבצקת ריאתי במתיחות שלאחר המוות האסירים בשנת 2016. הממצאים שלהם נמצאים כעת בחזית האתגרים המשפטיים להזריקה קטלנית ברחבי הארץ. אודרה מלטון עבור NPR להסתיר כיתוב
הכיתוב החלף
אודרה מלטון עבור NPR
הקצף היה רמז: זה אומר שהאסירים עדיין היו בחיים ומנסים לנשום כריאותיהם מלאים בנוזל, כי קצף יכול היה להיווצר רק אם אוויר עדיין יעבור דרך הריאות. פירוש הדבר היה גם שבצקת הריאה נגרמת כתוצאה מהתרופה הראשונה שניתנה במהלך הזרקה קטלנית, מכיוון שהתרופה השנייה, משותקת, מפסיקה את נשימתו של האסיר לחלוטין.
מרבית המדינות משתמשות בשלוש תרופות במהלך זריקה קטלנית: הראשון אמור להרדות את האסירים; השנייה משקה אותם; השלישי עוצר את הלב.
“איך אנו שואלים אסיר אם הם חווים את מותם שלהם כאכזרי או לא?”אומר זיווט. “כאן היה לדעתי, תחילתו של חתיכת עדות שנעדרה ביקורתית.”
זיווט ואדגר הביאו את ממצאיהם של בצקת ריאתי לבתי המשפט הפדרליים בג’ורג’יה, ארקנסו, מיזורי, טנסי ואוהיו. עדות זו נמצאת כעת בחזית האתגרים החוקתיים בעונש המוות בארצות הברית. זה אפילו עשה את דרכו לבית המשפט העליון, בו עורכי דין לאסירים בשורה פדרלית השתמשו בנתיחות שלאחר המוות כדי לטעון כי פרוטוקולי הזרקה קטלנית מהווים עונש אכזרי ויוצא דופן במסגרת התיקון השמיני.
כעת, חקירת NPR הרחיבה את היקף עדות זו לבצקת ריאתי באופן משמעותי. סקירה של יותר מ -200 נתיחות שלאחר המוות – שהושגו באמצעות בקשות רשומות ציבוריות – הראתה סימנים של בצקת ריאתי ב 84% מהמקרים. הממצאים היו דומים ברחבי המדינות, ובמיוחד, על פני פרוטוקולי התרופות השונים המשמשים.
רופאים שדיברו עם NPR על הממצאים עוררו גם חששות רציניים כי אסירים רבים אינם מורדמים כראוי ולכן הם חשים את התחושה החונקת והטביעה שהובאה על ידי בצקת ריאה. הממצאים מגיעים בתקופה בה מדינות עונש מוות כבר עומדות בפני בדיקה על מחסור בסמים, אנשי הוצאה להורג לא מאומנים וסדרה של הוצאות להורג עם פרופיל גבוה.
“דוחות נתיחה שלאחר המוות מראים באופן סופי ללא עוררין כי אסירים אלה מפתחים בצקת ריאתי”, אומר אלן בוהנרט, סנגור ציבורי פדרלי המייצג אסירים באוהיו עם הוצאות להורג הקרובות. “עדויות אלה ממשיכות לבנות וממשיכות להשתפר בכל פעם שמתרחשת ביצוע אחר, למרבה הצער.”
בוהנרט נתקל לראשונה בממצאי זיווט ואדגר בקיץ 2018, כאשר אדגר העיד בטנסי בדיון בבית המשפט הפדרלי. טנסי עמד להשתמש בתרופה בשם Midazolam בהוצאה להורג הקרובה. אדגר הביא נתיחות שלאחר המוות מכל 32 האסירים שהוצאו להורג עד כה באמצעות מידאזולם והראה לבית המשפט כי 87% מהם פיתחו בצקת ריאות.
בוהנרט צפה בשימוע ויצר קשר עם אדגר לקבלת עזרה בתיק שלו. אוהיו עמד להוציא לפועל אסיר בשם רוברט ואן הוק עם מידאזולם. בוהנרט שאל אם אדגר יכול לבוא – הפעם, לבצע את הנתיחה שלאחר המוות בעצמו. אדגר הסכים.
ואן הוק צפה והתנשף לאוויר כשהוא הוצא להורג ב- 18 ביולי 2018, עם קוקטייל בן שלוש תרופות החל ממידאזולם. למחרת, אדגר ביצע נתיחה שלאחר המוות על הגופה במשרדו של מחוז קורונר בדייטון.
“פרוטות מדממות ממלאות את שני ברונצ’י הגזע העיקרי”, כתב בדו”ח שלו והתייחס לשני דרכי הנשימה הגדולות שנכנסות לכל ריאה. הוא גם מצא “נוזל מקציף” עמוק יותר בתוך הריאות, שהיו כבדות יותר מהרגיל.
אדגר הוסיף את נתיחת המוות של ואן הוק לממצאיו הקיימים והציג אותם בדיון בבית המשפט הפדרלי במחוז דרום באוהיו בדצמבר 2018.
הוא אמר לבית המשפט כי בהתבסס על בדיקת גופו של ואן הוק, אסירים שהוצאו להורג באמצעות מידאזולם “יחוו מצוקה נשימתית קשה עם תחושות נלוות של טביעה, חיקוי, פאניקה וטרור.”
שופט שופט השלום מייקל מרז התלבט במשך חודש ואז כתב את החלטתו.
“כל העדים הרפואיים לתיאור בצקת ריאתי הסכימו שזה כואב, הן פיזית והן רגשית, מה שגורם לתחושת טביעה והבהלה והטרור הנלווים, כמו שהתרחשו עם טקטיקת העינויים המכונה ספיני מים”, כתב.
לראשונה, שופט פדרלי קבע כי בצקת ריאות, כפי שמוצג בנתיחות שלאחר המוות, הגיעה לתקן של בית המשפט העליון לעונש אכזרי ויוצא דופן וכי הוא “בהחלט או סביר מאוד שגורם לכאב קשה ולסבל מיותר.”
בציטוט ההחלטה, אוהיו גוב. מייק דיווין עיכב את ההוצאות להורג הקרובות והורה למחלקת השיקום והתיקונים לבחון מחדש את פרוטוקול ההזרקה הקטלנית של המדינה. פקידי מדינת אוהיו סירבו להתראיין למאמר זה.
עבור בוהנרט וצוות המגינים הציבוריים הפדרליים שלו, הנתיחות שלאחר המוות הפכו לכלי רב עוצמה לעקוף בעיה משפטית הגלומה בתיקי עונש מוות:
“אנחנו לא יכולים לשאול את הלקוחות מה קורה להם במהלך ההוצאות להורג”, הוא אומר. “זו הייתה הפעם הראשונה שהייתה לנו אוסף של נתוני נתיחה שלאחר המוות שאיפשרו לנו לומר מה קורה בפועל מבחינה מדעית.”
אלן בוהנרט, סנגור ציבורי פדרלי בקולומבוס, אוהיו, מייצג אסירים בשורת המוות עם תאריכי הביצוע הקרובים. הוא וצוות עורכי הדין שלו משתמשים בראיות נתיחה שלאחר המוות לבצקת ריאתי כדי לטעון כי פרוטוקול ההוצאה להורג של המדינה הוא אכזרי ויוצא דופן במסגרת התיקון השמיני. אנדרו חנית ל- NPR להסתיר כיתוב
הכיתוב החלף
אנדרו חנית ל- NPR
“מים על הגדות”
המאבק המשפטי שמתגלה כיום בבתי המשפט הפדרליים תלוי בשתי שאלות מחוברות זו בזו. ראשית, מדוע תרופות להזרקה קטלנית גורמות לבצקת ריאות? ושנית, כמה כאב יכול לחוש אסירים כשהריאות שלהם מתמלאות בנוזל?
מחוץ לתא ההוצאה להורג, בצקת ריאתי יכולה להתפתח ממספר סיבות, כולל אלח דם, אי ספיקת לב, או אפילו פעילות גופנית אינטנסיבית בגבהים גדולים.
אך לדברי רופאים שדיברו עם NPR – ואחרים שהעידו בבית המשפט הפדרלי – אסירים מפתחים בצקת ריאות במהלך הזרקה קטלנית מסיבה אחרת: מינונים גבוהים במיוחד של סמים, שניתנו במהירות, פוגעים ישירות בארכיטקטורה העדינה של הריאות. זו תופעה שנראית לעתים קרובות במינון יתר של הרואין קטלני.
“בשנות ה -70 זו הייתה דרך נפוצה מאוד עבור מכור לסמים פשוט למות אחרי הרואין בהזרקה עצמית”, אומר פיליפ קאמי, ריאמולוג בדיז’ון, צרפת.
קאמי בילה עשרות שנים בחקר ורכבת הדרכים השונות בהן תרופות יכולות להשפיע לרעה על הריאות. הוא אומר שכאשר מוזר מינון גבוה של תרופות לגוף, הוא דוחף “חזית” מרוכזת דרך זרם הדם. המינונים משתנים מעט במדינות, אך אסירים רבים מקבלים 500 מיליגרם של מידאזולם; לשם השוואה, בבית חולים חולים עשויים לקבל 1 או 2 מיליגרם.
“ככל שההזרקה מהירה יותר, כך החזית הצפופה יותר, והסיכון לגרימת נזק גבוה יותר”, אומר קאמי.
באופן ספציפי, חזית התרופות המרוכזת פוגעת במחסום הדק בין כלי הדם לשקיות אוויר בריאות. ג’פרי סיפל, ריאמולוג שסקר נתיחות שלאחר המוות שהושגו על ידי NPR, משווה תופעה זו לנהר המציף את גדותיו.
“מים אמורים להיות בנהר, והגדות אמורים להיות יבשים”, הוא אומר. במקרה זה, הגדות היבשות הן שקיות האוויר של הריאות, והנהר הוא רשת של נימים; בריאות בריאות הם מופרדים על ידי קרום דק. “כשיש ביצקת ריאתי, מערכת היחסים הרגילה הזו לא נכונה. יש מים על הגדות שבהם הם לא שייכים.”
כאשר הממברנה הזו נשברת, נוזלים מהנימים נכנסים לשקיות האוויר, ומכשילה את יכולתו של האדם לנשום.
“זו תהיה תחושה של טביעה, תחושת חנק – תחושת פאניקה, אבדון קרב”, אומרת סיפל.
העלייה בנוזל גורמת גם לריאות להיות כבדות. הריאה האנושית הממוצעת שוקלת בין 400 ל -450 גרם; נתיחות שלאחר המוות של האסירים המתקבלות על ידי NPR הראו משקולות ריאה ממוצעות של 813 גרם לריאה הימנית ו -709 גרם לריאה השמאלית. חלקם עברו 1,000 גרם כל אחד.
עד כה, המאבק המשפטי על בצקת ריאתי התמקד באופן שהתרופות מידאזולם ופנטובארביטל גורמות נזק זה לריאות במהלך זריקה קטלנית. עם זאת, דוחות הנתיחה שלאחר המוות שהתקבלו על ידי NPR מראים שיעורים גבוהים של בצקת ריאות באסירים שהוצאו להורג עם תרופות אחרות – כולל נתרן תיופנטל, ששימש במאות הוצאות להורג לפני שיצרניתו הפסיקה לייצר אותו בשנת 2011.
“יש 214 תרופות שיכולות לייצר בצקת ריאתי גם בעת שימוש במינון טיפולי רגיל”, אומר קאמי, בהתייחס לתרופות שהוא עקב אחר מסד נתונים מקוון. לדבריו, שיטת הזרקת התרופות במהירות במינונים גבוהים היא בעייתית יותר מהפרמקולוגיה של כל תרופה אינדיבידואלית – וכי מדינות עשויות להתקשות למצוא תרופות שלא יגרמו לבצקת ריאתי במסגרת הזרקה קטלנית.
“אם אנו מגדילים מנה של כמעט כל תרופה ונתן זאת תוך ורידי, יתכן שיש לך אלף תרופות המסוגלות לגרום לבצקת ריאתי כשאתה ניתן במינון גבוה יותר מאשר טיפולי.”
עורכי דין המייצגים את מדינת אוהיו הודו כי תרופות אחרות המשמשות בהזרקה קטלנית – מלבד מידאזולם – גורמות לבצקת ריאתי.
“זה חלק ממה שקורה”, אמרה אן סטרייט, עוזרת היועץ המשפטי לממשלה באוהיו, בדיון בבית המשפט בספטמבר של השנה שעברה. “והעדויות לכך הן העובדה שזה קורה גם בהוצאות להורג פנטובארביטליות, וזה קורה גם בהוצאות להורג התיאופנטליות.”
בתי משפט מתלבטים גם כמה אסירים יכולים לחוש את ההשפעות החונקות של ריאותיהם המתמלאות בנוזל במהלך הזרקה קטלנית.
התרופה הראשונה שניתנה בקוקטייל ההזרקה הקטלנית אמורה להרדות את האסירים – ובכל זאת מידאזולם, ששימשה בעשרות הוצאות להורג בשמונה מדינות, אינה חוסמת כאבים.
“היכולת של התרופה מידאזולם לייצר מדינה הרדמה היא אפס באופן אמין”, אומר דייוויד לוברסקי, מנכ”ל UC דייוויס בריאות ויו”ר המחלקה להרדמה לשעבר באוניברסיטת מיאמי. הוא גם העיד בתיקי בית המשפט שהזהיר את השימוש במידאזולם כהרדמה. “השימוש בו כחומר הרדמה יחיד בפרוטוקול ההזרקה הקטלני היה מסתכם ברשלנות רפואית אם מדובר ביישום רפואי.”
באוהיו, עדים מומחים המעידים מטעם המדינה התעקשו כי מידאזולם יכול להפיל את האסירים עד כדי כך שהם לא ירגישו את הכאב הקשור לבצקת ריאתי. Midazolam הוא בנזודיאזפין פועל קצר שעושה הרגעה מסוימת-נמנום או שינה-אך אינו מונע ממטופל לחוש כאב או להתעורר על ידי גירוי עז.
“תאמין לי, חברות הסמים שהמציאו והפכו את זה היה שמאהב שזה יוענק על ידי ה- FDA המוניקר כהרדמה כללית”, אומר לוברסקי. “אבל זה לא הבין את זה, כי זה לא עושה את זה.”
דייוויד גרינבלט, אחד הרופאים שעזרו בפיתוח מידאזולם בסוף שנות השבעים, אפילו העיד באוהיו כי מידאזולם לא היה מספיק בכדי להפוך את האסירים לא מסוגלים לחוש כאב.
כבר שנים, בעיות בשימוש במידאזולם בזריקות קטלניות היו ברורות. בשנת 2014, אסיר אריזונה ג’וזף ווד התנשף ונחר כמעט שעתיים לפני שמת; באותה שנה, באוקלהומה, קלייטון לוקט התפתל על שולחן ההוצאה להורג במשך 33 דקות עד שמת מהתקף לב. בנוסף, אסירים בהוצאות להורג מרובות בשנים האחרונות הראו סימני כאב – התנשמות, מתנשפים מפני מעצורים, חנק – לאחר שהועברו מידאזולם.
לוברסקי מזהיר כי אם התרופה הראשונה אינה הרדמה את האסיר, סביר להניח שהם ירגישו לא רק את התחושה החונקת של בצקת ריאות, אלא גם את הכאב של התרופה השלישית: אשלגן כלוריד.
“זה כמו קוקטייל בוער שעובר דרך הוורידים שלך”, אומר לוברסקי, המתייחס לאשלגן כלוריד. “ברגע שהוא מגיע ללב, זה עוצר את הלב ואתה מת. אבל בתהליך יש תקופה של כאבים אינטנסיביים וצורבים פשוט.”
לוברסקי גם שואל אם התרופות האחרות המשמשות היסטורית בזריקות קטלניות – ברביטורטים – מסוגלים להרדים כראוי את האסירים.
בשנת 2005 הוא כתב יחד מחקר הלנסט זה התבונן בטוקסיקולוגיה שלאחר המוות של האסירים שהוצאו להורג באמצעות נתרן תיופנטל – ברביטור המשמש כהרדמה כללית.
“מה שמצאנו הוא אחוז גדול מאוד של אסירים שהוצאו להורג לא היה ברמה מספקת של הרדמה בדם במותם כדי להבטיח שהם ישנים ולא חשים את כאבם של שאר התהליך”, אומר לוברסקי.
המחקר מצא כי 43 מתוך 49 האסירים שאותם נתיחות שלאחר מכן סקרו היו ריכוזי נתרן תיופנטליים לאחר המוות בדם מתחת לרמה הנדרשת לניתוח. לוברסקי ומחבריו המשותפים הגיעו למסקנה כי האשמו את ההבדלים הקשים בין ניתוח לביצוע: בחדר ניתוח, מרדים יספק ברציפות “מינון תחזוקה” של הרדמה כדי לשמור על מטופל ללא הכרה, מה שאסירים לא יקבלו.
סקירה של ממצאי הנתיחה שלאחר המוות שהתקבלו על ידי NPR מראה כי כמעט כל האסירים שהוצאו להורג באמצעות נתרן תיופנטל היו ריכוזי דם מתחת לרמה הנדרשת לניתוח גם כן.
עם זאת, ממצאי 2005 הוכיחו שנוי במחלוקת.
“אתה לא יכול לקחת את רמות התרופות שלאחר המוות בערך הנקוב”, אומר דריק פונדר, פתולוג משפטי באוניברסיטת דנדי בסקוטלנד. בשנת 2005 הוא כתב יחד מכתב הלנסט המחלוקת במסקנות שהקבוצה של לוברסקי הגיעה.
הבעיה, הם אמרו, הייתה שחלף זמן רב מדי בין המוות וכאשר בוצעה הנתיחה שלאחר המוות – לפעמים עד 24 שעות. במהלך אותה תקופה, רמת התרופה בדם יכולה להשתנות בצורה דרסטית כשהיא נכנסת לזרם הדם ומחוצה לו.
“אתה לא לוקח בחשבון את ההפצה המסיבית הזו שתסביר מדוע הרמות הללו כל כך נמוכות”, אומר פונדר, שהגיע למסקנה שהרמות כנראה היו גבוהות יותר במהלך ההוצאה להורג.
המחלוקת מציגה את מגבלות הנתיחות שלאחר המוות. אלא אם כן נמשך הדם מיד לאחר המוות, קשה להשיג נתונים מוחלטים אם האסיר היה מודע.
אבל יש בעיה גדולה יותר בקביעה אם אסיר מודע או לא. במדינות רבות ניתן לאסיר שיתוק – מיד לאחר ההרדמה – המסווה כל סימני כאב.
“אתה יכול להיות משותק וער לחלוטין”, אומרת סוזי וסאלו, טוקסיקולוג ופרופסור לרפואת חירום באוניברסיטת ניו יורק. לדבריה, במסגרת בית חולים, לא נעשה שימוש בשיתוף מכיוון שהם מבטלים את יכולתם של הרופאים לפקח על מטופליהם.
“אנחנו אף פעם לא משתק את המטופל, כי אנחנו צריכים להסתכל עליהם. עלינו לראות אם הפנים שלהם מראים כאב כלשהו. אנחנו צריכים לוודא שהם לא מודעים “, אומר וסאלו. “אבל אם הם משותקים, אנחנו לא יודעים כלום. הם יכולים להתקף. הם יכולים לצרוח. לא משנה מה הם עושים, אנחנו לא רואים או שומעים כלום.”
שמונה עשרה מדינות – כולל אוהיו – משתמשות בשיתוק בפרוטוקול ההזרקה הקטלנית שלהן.
נורמן סטאוט (מימין) מחכה 36 שנה לראות את הוצאתו להורג של ג’ון סטומפף, האיש שהורשע ברצח אשתו של סטאוט, מרי ג’יין. המקרה הפדרלי בו היה מעורב Stumpf התרכז בראיות שהראו כי ריאותיהם של האסירים מתמלאות בנוזל בזמן שהם מבוצעים להורג. מדדי מקגרווי עבור NPR להסתיר כיתוב
הכיתוב החלף
מדדי מקגרווי עבור NPR
“כאב חמור וסבל מיותר”
בגיל 90, נורמן סטאוט אין סבלנות להתלבטויות באולם על כאב וסבל: “אני פשוט מחשיב את הטיפשות הזו.”
ובכל זאת, סטאוט עוקב מקרוב אחר הקרבות החוקיים של אוהיו מסיבה אחת: הוא חיכה 36 שנה לראות את הוצאתו להורג של האיש שהורשע ברצח אשתו.
בליל ה- 14 במאי 1984, סטאוט היה בבית בניו קונקורד, אוהיו, עם אשתו מרי ג’יין. זה היה יום ראשון, יום אחד בשבוע בו הוא לא היה מחוץ לבית, ועבד על בניית צוות בנייה קטעים של כביש בינלאומי 70.
קצת אחרי הארוחה, שני גברים הגיעו לדלת האחורית. הם אמרו שהמכונית שלהם נשברה, והם ביקשו להשתמש בטלפון.
“לא חשבתי על זה שום דבר,” אומר סטאוט.
כשהם בפנים, הגברים ציירו אקדחים והזמינו את נורמן ומרי ג’יין לחדר שינה. נורמן התנודד באחד הפורצים ונורה פעמיים בראשו. הוא הצליח להמשיך להילחם ונשאר מודע מספיק זמן כדי לשמוע את הצילומים שהרגו את מרי ג’יין.
“שמעתי ארבע יריות,” הוא אומר. “יכולתי לעצב את העיניים, אבל לא את האוזניים שלי.”
סטאוט התעורר בבית החולים שלושה שבועות לאחר מכן. הוא בקושי יכול היה להזיז את הצד השמאלי של גופו, והכדורים הותירו חמישה חתיכות עופרת בראשו – שנשארים שם עד היום.
הפורצים נתפסו בסופו של דבר, בטקסס, והוחזרו לאוהיו למשפט. בתחילת 1985 נידון אחד הגברים, ג’ון סטמפף, למוות בגין רצח מרי ג’יין סטאוט. אולם ההוצאה להורג עצמה תתעכב פעמים רבות בשלושת העשורים הבאים על ידי סדרת ערעורים והחלטות בית משפט. Stumpf אמור היה להורג באפריל הקרוב, אך בפברואר, מושל אוהיו עיכב אותו שוב, עד השנה הבאה.
“מה המערכת שנמשכת 35 שנה? אני לא יודע, “אומר סטאוט. “איך אתה יכול להתחמק עם 35 שנה של לעשות כלום?”
לעת עתה, בתי המשפט הפדרליים לא עומדים בדרך להורג של ג’ון סטומף. לאחר שבית המשפט המחוזי בדייטון קבע כי הכאב שנגרם כתוצאה מבצקת ריאות יפרו את התיקון השמיני, המעגל השישי ביטל את ההחלטה. השופטים כתבו כי מכיוון שתלייה עדיין מותרת טכנית על פי החוקה, מותר גם חנק מכל סוג שהוא: “מכאן נובע שהשימוש של אוהיו במידאזולם – מה שעלול לגרום לבצקת ריאתי, אני.ה., חנק – אינו מתאים מבחינה חוקתית.”
“שופטים עשויים להשתנות כיצד רואים בכאב, תקופה”, אומרת דבורה דנו, פרופסור למשפטים בבית הספר למשפטים של פורדהאם שלמד זריקה קטלנית במשך יותר משני עשורים.
על השופטים להחליט אם שיטת ההוצאה להורג המדוברת תביא ל”כאב קשה וסבל מיותר ” – התקן לעונש אכזרי ויוצא דופן שנקבע על ידי בית המשפט העליון בשנת 2015.
בית המשפט העליון טרם פסק אם הכאב הקשור בבצקת ריאתי מפר את התקן הזה. עם זאת, ביולי, עורכי דין לאסירים בשורת המוות הפדרלית הציגו עדויות לבצקת ריאתי בפני בית המשפט – והשופטים אפשרו להוצאות להורג להמשיך.
דנו אומר שזה תקן שהוא סובייקטיבי ביותר ועשוי להתפרש באופן שונה על ידי השופט.
“מישהו עשוי לחשוב שחנק בהחלט מהווה כאב”, אומר דנו. “ושופט אחר עשוי לחשוב שזה לא – שהחנק בלבד אינו זכאי לכאבים חמורים וסבל מיותר.”
אך למרות בתי המשפט הפדרליים המעניקים לאוהיו את האור הירוק להוצאות להורג הקרובות, לא ברור אם המדינה תבצע אותם. בשנה וחצי האחרונים, ממשל. מייק דיווין עיכב כל ביצוע מתוזמן, תוך שהוא מציין חששות לגבי בצקת ריאות ומחסור בתרופות.
נורמן סטאוט רואה את העיכובים – ואת טיעוני אולם בית המשפט על צמצום הסבל – כתהליך שלא במקומו שמעולם לא הוענק לאשתו לפני שנרצחה.
“עונש אכזרי וחריג שוכב שם בבית הקברות”, הוא אומר. הוא מאמין שאוהיו צריך להשתמש בסגל הירי במקום זאת. “אין שום סבל. הוא לא יודע מה פגע בו. הוא מת.”
זה אותו טיעון בדיוק שנשא גם על ידי אלן בוהנרט – אחד עורכי הדין עבור ג’ון סטומף, האיש שהורשע בהריגת אשתו של נורמן סטאוט.
“האסיר היה מת לפני שמוחו אי פעם היה הזדמנות לרשום את צליל הדו”ח של הרובה”, אומר בוהנרט. בבית המשפט הוא וצוותו הציגו את נבחרת הירי כחלופה זמינה לזריקה קטלנית. תקדים בית המשפט העליון מחייב אותם להציע אלטרנטיבה. זה אמצעי קיצוני, אבל זה אחד שמבטל את הסיכון לבצקת ריאתי.
“הם מפחיתים משמעותית את הסיכון לכאב קשה”, הוא אומר, “כאשר אנו משווים לסיכונים שמציבים הפרוטוקול הנוכחי.”
הוצאתו להורג של חוליות הירי האחרון באמריקה התרחשה ביוטה בשנת 2010. עם זאת, אסירים בג’ורג’יה, טנסי, אלבמה ווירג’יניה ביקשו גם את נבחרת הירי על הזרקה קטלנית בשנים האחרונות – ומחוקקים במדינות מרובות הציגו חקיקה להחזרת חוליית הירי בחזרה.
דחיפה זו לחזור לשיטות הוצאות להורג ישנות יותר עולה על גבי ליטניה של בעיות במדינות עונש מוות – מחסור בסמים, הוצאות להורג מבוטלות מאוד, וכעת נוגעות בנוגע לבצקת ריאות. כתוצאה מכך, מדינות מבצעות פחות ופחות הוצאות להורג בכל שנה. בשנת 2019 היו רק 22 הוצאות להורג בשבע מדינות.
עם זאת, למרות הצטברות האתגרים החוקיים להזריקה קטלנית, התמיכה הציבורית עדיין עומדת מאחורי עונש מוות – סקר בפריסה ארצית באוקטובר הראה 56% מהאמריקאים בעד עונש המוות.
מֵתוֹדוֹלוֹגִיָה
לדיווח זה, NPR השיגה 305 דוחות נתיחה שלאחר המוות על אסירים שבוצעו בתשע מדינות בין 1990 ל -2019. כמעט כל הנתיחות שלאחר המוות נאספו באמצעות בקשות רשומות ציבוריות; כמה נלקחו מראיות ציבוריות שהוגשו בתיקי בית המשפט הפדרלי. המדינות כללו את אלבמה, אריזונה, ארקנסו, פלורידה, ג’ורג’יה, אוהיו, אוקלהומה, טנסי ווירג’יניה.
NPR התייעץ עם פתולוגים, ריאולוגים ומרדמים כדי לפרש את הנתיחות שלאחר המוות. ניתוח ריאות התבסס על הערות הבדיקה הפנימיות שנכתבו על ידי בוחנים רפואיים, וכאשר ניתן להשיג, מיקרוסקופיה הניתנת בדוחות. שכיחות בצקת ריאתי נקבעה, בהתייעצות עם רופאים, על ידי נוכחות של מונחים כמו “בצקת ריאתי”, “בצקת/אדמנית”, “קצף”, “קצף” ו”עומס.”
מכיוון שהנתיחות שלאחר המוות נמשכו עשרות שנים במצבים מרובים, לא כולם מכילים אותה רמת פירוט. רק 216 נתיחות שלאחר המוות הכילו בדיקה פנימית של הריאות, ולכן השכיחות של בצקת ריאתי התבססה על אותה מדגם. נתיחות שלאחר המוות הכילו דוחות טוקסיקולוגיה, אך לא בחינות פנימיות.
לא כל המדינות מבצעות נתיחות שלאחר המוות לאחר זריקות קטלניות. לטקסס, שביצעה ללא ספק את הזריקות הקטלניות ביותר של כל מדינה, יש מדיניות של אי ביצוע נתיחות שלאחר המוות. כשנשאל על ידי NPR בנושא, אמר דובר המחלקה לצדק פלילי בטקסס, “אנו יודעים איך הם מתו.”
עורך נתוני NPR שון מקמין תרם לדוח זה. רוברט ליטל ערך את סיפור האינטרנט.
איך זה לשרוד הוצאה להורג על ידי הזרקה קטלנית?
בשלוש הזדמנויות בארבעת החודשים האחרונים, אלבמה’מחלקת התיקונים הובילה את הליך הזרקות הקטלניות שלה.
ב 7.17:00 ב -17 בנובמבר, הסוהרים נכנסו ל “תא מוות” במתקן התיקון של הולמן באטמור, דרום אלבמה, שם חיכה קנת סמית’אשתו.
השומרים הכניסו את סמית ‘לאזיקים ומגהצים ברגליים, ואז הובילו אותו לחדר ההוצאה להורג וחברו אותו בחוזקה אל גורני. כששכב שם, הוא הכין את עצמו למוות ממשמש.
הוא הרים את עיניו אל אורות הניאון ונפגע מאיך שהם יצרו צורה של צלב. מעל 33 שנים בשורת המוות הוא מצא אמונה, והוא שר בשקט לעצמו, “אני’M לא לבד.”
שתי דקות לפני שנלקח סמית ‘לחדר המוות, בית המשפט לערעורים ה -11 השקיע את הוצאתו להורג. השופטים מצאו עילות סבירות לחשוד כי הצוות האחראי על הקמת הקווים תוך ורידי לזריקות קטלניות “קושי קיצוני” בגישה לאסיר’ורידים וכי כתוצאה מכך הוא יופעל איתו “כאב מעולה”.
כעת, האסיר הנידון סבל מכאבים מרגיזים, על פי עורכי דינו. כשסמית מחה, סגן הסוהר אוחז בראשו על פי הדיווחים: אמר לו: “קני, זה לטובתך.”
איך זה לשרוד ניסיון הוצאה להורג בארה”ב? בדרך כלל, שם’אף אחד לא יספר את הסיפור.
אבל אלה לא זמנים רגילים, במיוחד באלבמה.
בשלוש הזדמנויות בארבעת החודשים האחרונים, אלבמה’מחלקת התיקונים הובילה את הליך הזרקות הקטלניות שלה. בכל מקרה, צוותי IV נאבקו שעות כדי למצוא וריד דרכו לשפוך את הקוקטייל הקטלני המוצג במדינה’פרוטוקולי ביצוע.
שתיים מאותן זמנים, אחרי שעות של דחייה ודחיפה, פירסינג ודקירה, הם נאלצו להודות בתבוסה. האסירים עשו – כמעט ללא ספק – חיים לספר את הסיפור.
סדרה אחרונה של מפגשי תא מוות מטרידים, באלבמה ובמדינות אחרות, בעקבות היסטוריה מטרידה, החזירה את הזרקורים לזריקות קטלניות כשיטה העיקרית לעונש המוות בארצות הברית. מפגש הסיפורים היה כה מדאיג עד שחלק מהמשקיפים החלו לתהות האם הנרטיב שעמד במשך יותר מחצי מאה, עד שזריקות קטלניות הן דרך מושכלת ומכובדת של מדינות להרוג אנשים סוף סוף מתגלה.
הנוהל הוצע לראשונה על ידי בודק רפואי באוקלהומה בשנת 1977 כחלופה תרבותית יותר, ללא כאבים, לכיסא החשמלי ולסגל הירי. אבל מההתחלה, זה נכלל בבעיות שנעו בין מחלוקות סביב התרופות התרופות המשמשות בקוקטייל ועד מקרי מוות ממושכים ועלולים להיות מייסרים.
המגרש האחרון של הוצאות להורג בהזרקה קטלנית הראה … אסירים מבלים לעתים קרובות את שעותיהם הסופיות בכאב ומצוקה מייסרים
לא רק שמדינות עונש מוות נאבקו לרכוש סמים הוצאה להורג תחת חרם עולמי על ידי חברות סמים, אלא שהן התקשו גם לחוזה רופאים מיומנים לנהל את קווי ה- IV. גם האיגוד הרפואי האמריקני וגם המועצה האמריקאית להרדמה אוסרים על חבריהם בהוצאות להורג.
כדרך סביב מכשולים אלה, מדינות רבות עטפו את עצמן במעטה של סודיות כדי למנוע בדיקה ציבורית. באלבמה, חברי צוות ההוצאה להורג נשמרים אנונימיים בהחלט.
הקמת קווי IV הוא תהליך שמתרחש, תרתי משמע, מאחורי וילון סגור בהיעדר תקשורת ועדים ציבוריים אחרים. תחת אלבמה’פרוטוקולי הוצאה להורג מוליך את הווילון מעל חלון חדר הצפייה הרשמי ייפתח רק לאחר שצוות ה- IV סיים את משימתו.
כתוצאה מכך, האנשים היחידים שיודעים בדיוק מה קרה לסמית.
“המגרש האחרון של הוצאות להורג בהזרקה קטלנית הראה כי לא משנה מה התרופה, לא משנה מה הפרוטוקול, אסירים בנידוד מבלים לעתים קרובות את שעותיהם הסופיות בכאב ומצוקה מייסרים,” אמרה מאיה פואה, מנהלת קבוצת זכויות האדם דחייה בנו. “עם כל סצינה מחרידה בתא המוות, אנו עדים לתוצאות של התמדה בשיטה שבורה לביצוע, בזמן אמת.”
בסמית ‘’המקרה, צוות ה- IV’העבודות נכשלו. הוא עדיין היה בחדר כשבית המשפט העליון בארה”ב נתן את הוקרה להוצאה להורג, אך זמן קצר לפני חצות כאשר צו המוות יפוג את ההליך הופסק.
האסיר, שעדיין חי אך מכוסה בחורים וטראומה עמוקה, הוחזר לתאו שלו. הוא היה קשור לגורני במשך ארבע שעות.
סמית ‘הוא אחד משני אנשים בלבד בחיים ששרדו כיום הליך ביצוע בארצות הברית. חבריו במועדון הקטן והבלתי רצוי הזה, אלן מילר, עבר על ניסיון הוצאה להורג על ידי אלבמה בספטמבר.
מילר נמצא בשורת המוות כבר 22 שנים לירי שהרגו שלושה עמיתים לעבודה בשנת 1999. בשעה 22:00 ב 22 בספטמבר, הוא נלקח לתא המוות בהולמן והעביר את מה שטוענים עורכי דינו היו עינויים גופניים ונפשיים.
טוֹחֵן’עורכי הדין תיארו את מה שקרה בהגשת בית משפט. הוא נוקב שוב ושוב במשך 90 דקות כששכב על הגורני.
טוֹחֵן’הצוות המשפטי התמודד עם התדיינות משפטית כי הרופאים נאבקו לקבל גישה לעורקיו לאורך חייו הבוגרים. לאמיתו.
אלבמה התעלמה מהבקשה.
טוֹחֵן’צוות S IV – קרצוף ירוק ואקווה קרצוף הפעם – המשיכו לעשות את מה שעורכי דינו תיארו כ- “סיור” של האסיר’s גוף. זרוע שמאל, יד ימין, יד שמאל, זרוע שמאל פנימית, כף רגל ימין, כף רגל שמאל – כל חלק בגוף נוקב פעמים רבות בעורק נואש יותר ויותר ובסופו של דבר חסר תוחלת, לפעמים שניהם בוחנים חלקים שונים עם מחטים בו זמנית.
כמו סמית ‘, מילר הונף גם אנכית, הושעה בעמדת הצלב, גם אם עם ראשו למעלה, למשך 20 דקות משוערות. כשהורידו אותו, דם דלף מפצעיו.
זמן קצר לפני חצות, נאמר לו: “הביצוע שלך נדחה.” הוא בילה את הימים הבאים שהתכרבלו בעמדת העובר בתאו.
אני לא תיאור אישי נדיר, רומל מטאטא פרסם את עצמו ספר, ניצול בשורת המוות, בו תיאר שהוא מכוסה במשך שעתיים על ידי מוציאים להורג באוהיו בספטמבר 2009 לפני שהופלה ההליך.
לדברי ברום, שהורשע באונס ורצח ילד בשנת 1984, הוא נבדק יותר ממאה פעמים בכל גופתו על ידי גורמים רשמיים מחפשים ללא הצלחה וריד.
מה שעשה אלבמה לג’ו נתן ג’יימס, אז הם עשו לאלן מילר וקני סמית ‘ – ונחשו מה, זה נכשל בשתי הפעמים
ג’ואל זיבוט
לאחר ניסיון ההוצאה להורג הכושל, הרשויות המשיכו אליו, וקבעו צו מוות חדש ליוני 2020.
כאשר מטאטא התנגד שזה לא יהיה חוקתי לנסות להוציא אותו פעמיים, המדינה טענה כי הוצאה להורג מתחילה רק ברגע שהתרופות הקטלניות נמצאות בזרם הדם שלך. מטאטא אמר על מלכוד 22 זה: “ברגע שהכימיקלים נכנסים למערכת שלך, אתה’טוב כמו מת, כך שלא תהיה לך זכות ערעור.”
המגיפה אילצה עיכוב במטאטא’הוצאה להורג, אך אז הוא נפטר בכלא הסיבוכים מ Coronavirus בדצמבר 2020.
בחודשים האחרונים בעיות בקווי IV פגעו בכמה מדינות עונש מוות. לקח טקסס כמעט שעתיים להרוג את הרוצח המורשע סטיבן ברבי ב -16 בנובמבר – יום לפני סמית ‘’סילוק באלבמה. ברבי היה נכה ולא יכול היה ליישר את זרועותיו.
באותו יום, אריזונה נאבקה להכניס IVS לרוצח הכפול מוריי הופר ופקידים נאלצו לחתוך לעורק הירך שלו. הופר הרים את ראשו מהגורני, הביט דרך הזכוכית לעדים ציבוריים ואמר: “אתה יכול להאמין בזה?”
בחזרה באלבמה ג’ו נתן ג’יימס הוצא להורג ביולי לרצח 1994 של חברתו לשעבר.
הרשויות לקחו כמעט ארבע שעות להרוג את ג’יימס – הזריקה הקטלנית הארוכה ביותר בהיסטוריה של ארה”ב. עם זאת, גורמים רשמיים במדינה התעקשו שזה היה “שום דבר לא רגיל”.
אחרי אותה הוצאה להורג ג’ואל זיווט, מומחה לזריקות קטלניות, באטלנטה’בית החולים האוניברסיטאי אמורי, ואליזבת ברואניג, כתבת מהאוקיאנוס האטלנטי, הוזמנו להשתתף בנתיחה שלאחר המוות של ג’יימס. זיבוט אמר ל”גרדיאן “שהוא ראה פיסוקים מרובים בשני ג’יימס’זרועות.
היו חבורות סביב הפצעים המעידים על כך שג’יימס היה חי באותה תקופה. היה גם חתך עמוק בזרוע, ומשמע שצוות ה- IV ניסה א “נוהל החיתוך” – תמרון המבקש וריד שלדברי זיווט ישמש לעיתים רחוקות במסגרת רפואית וכמעט בוודאי היה גורם לכאבים קיצוניים.
זיווט קישר את אלבמה’S חוזרים על עצמם פגמים אחרונים לסודיות. “כאשר הדברים משתבשים בתעשיות הדורשות בטיחות – כוח גרעיני, נניח או חברות התעופה – ביקורות מפורטות מתבצעות בתצוגה ציבורית מלאה. אבל מה שעשה אלבמה לג’ו נתן ג’יימס, אז הם עשו לאלן מילר וקני סמית ‘ – ונחשו מה, זה נכשל בשתי הפעמים.”
גורם חשוב נוסף, מאמין זיווט, הוא הרכב ורמת המיומנות של צוות IV, וציין כי אפילו אלבמה’פרוטוקולי ביצוע מבוטלים כבדים מבולבלים לגבי תפקידם של אנשי מקצוע רפואיים מיומנים.
העמוד הראשון של הפרוטוקולים אומר כי מתן זריקות קטלניות “לא יהווה את העיסוק ברפואה, סיעוד או בית מרקחת”. עם זאת בעמוד הבא אומר שהאדם הנידון “יראה רופא [מבוטל מחדש] להערכת מבנה הווריד שלו”.
“אז מה זה אז?” אמר זיווט. “היא הזרקה קטלנית מעשה רפואי של רופאים או שמא זה לא מעשה רפואי? המסמך כולו רצוף סתירות.”
זיבוט משוכנע כי בדק את חתך החתך כי רופא היה מעורב בג’יימס’ההוצאה להורג, שכן צעד כירורגי כזה כנראה יהיה מעבר לאזור הנוחות של EMT או מטפל באחות.
אבל “רק בגלל שאתה’מחדש רופא, לא’זה אומר שאתה יכול להתחיל IV”, אמר זיווט. “חוץ מזה, מה שהרופאים לומדים בהכשרה רפואית לא בהכרח מתורגמת לתא המוות – הם עובדים בסביבה שונה לחלוטין ללא האמון הקריטי שקיים בין רופא למטופל.”
ברנרד הרקורט ראה גם את תוצאות הליך מבוטל באלבמה מקרוב. פרופסור באוניברסיטת קולומביה ועורך דין עונש מוות, הרקורט ייצג את דויל חאם, שב- 22 בפברואר 2018 הפך לאסיר הראשון של אלבמה ששרוד את ההוצאה להורג.
חאם היה חולה סופני עם לימפומה באותה תקופה, ומת ממחלתו בכלא שלוש שנים אחר כך. העובדה שהוא חלה בסרטן סופני לא הרתיעה את המדינה לנסות להרוג אותו. כמו כן לא היו כמה אזהרות ברורות שנעשו על ידי חאם’עורכי דין בהתדיינות כי מצבו הרפואי, בשילוב עם שנים של שימוש בסמים, יקשו מאוד על איתור וריד.
הרקורט הלך לראות את דויל בכלא יום לאחר שהיה נתון להוצאה להורג שהופלה שעתיים במהלכה נוקב לפחות 11 פעמים ושלפוחית השתן שלו נוקבת. כשהתקרב דויל, הרקורט יכול היה לשמוע את השרשראות שלו מקשטות ואמר זאת “היה הרעש האיטי ביותר ששמעתי בשלושים שנות ביקורי כלא”.
כשהופיע, הרקורט אמר דויל “נראה כמו רוח רפאים, צל של עצמו. הוא דשדש, בקושי מסוגל ללכת. הוא סבל מכאבים כאלה, הוא אמר לי, שהוא התפלל שהם יסלימו עם זה ושהוא ימות.”
בין הדאגה הציבורית הגוברת מפני מחרוז האירועים באלבמה, המדינה’מושל הרפובליקני, קיי איווי, בחודש שעבר הורה להפסיק את ההוצאות להורג כדי לאפשר סקירה רשמית.. אבל בהודיעה על כך, היא אמרה: “אני לא דון’לא לקנות לרגע את הנרטיב שנדחק על ידי פעילים כי סוגיות אלה הן אשמתם של האנשים בתיקונים או כל אחד באכיפת החוק. טקטיקות משפטיות ופושעים החוטפים את המערכת משחק כאן.”
זה גורם לזיווט לראות אדום. “זה’כמו בדיחה, אתה יודע, חוץ מזה’זה לא מצחיק. אני’יהיה ברור, דברים איומים קרה כאן לקורבנות המקוריים, אנשים נרצחו. האופן בו אנו מתייחסים ומענישים אסירים הוא מדד החברה האזרחית שלנו, זה’זה המבחן. בושה בנו, ותבייש אותם, על כך שגורם לזה לקרות.”
הוצאות להורג בהזרקה קטלנית אולי לא מכאבים בכל זאת, החקירה הגדולה מוצאת
חקירה משמעותית של ארגון חדשות בארה”ב חשפה כי אסירים רבים בשורות מוות שהוצאו להורג על ידי הזרקה קטלנית עלולים לסיים את חייהם בכאבים חונקים.
מוצא מוערך, NPR , למד יותר מ -200 דיווחים על נתיחה שלאחר המוות על אסירים שהוזרקו עם קוקטייל של סמים קטלניים על ידי רשויות הכלא.
ב 84 אחוז מהמקרים, NPR אסירים שנמצאו הראו סימנים של מצב שנקרא בצקת ריאתי, שיכולה לגרום לאנשים להרגיש כאילו הם חונקים או טובעים.
“ממצאי הנתיחה שלאחר המוות היו די בולטים וחד משמעי”, אמר ד”ר ג’ואל זיווט NPR , לאחר שחשף לראשונה סימנים של בצקת ריאות תוך סקירת דו”ח נתיחה שלאחר המוות של עשרות המוות בשנת 2016 בשנת 2016.
